מהו הדבר שאדם באמת מבקש לעצמו בחייו? נדמה כי השאלה הנצחית הזו מוצאת את תשובתה בחיבורים האנושיים העוטפים אותנו. בפתח תוכניתה, שלומית תמיר משרטטת את השאיפה לאידיליה משפחתית וקהילתית, תוך הכרה בכך שהשגתה בעולם המודרני כרוכה במורכבות רבה.
תמיר הדגישה כי "קהילות קטנות כגדולות ואנושיות לעולם יהיו העוגן הנפשי של האדם", ומציינת כי "אנחנו משוועים לכך וזה לא מובן מאליו. אנחנו מנסים להיות רקמה אנושית אחת".
היא שיתפה בסיפורה האישי: "זכרונות תאים תמיד מהדהדים. הזיכרון התאי תמיד יהדהד ואפילו יתוקן לרוח התקופה", הסבירה. מתוך דחף פנימי לחקור את הסוד שמאחורי הלכידות, הקימה תמיר קהילה משלה, והדגישה: "רציתי לחקור וללמוד ולהבין מה הסוד העומד מאחורי קהילה שהיא מעבר למשפחה". עבורה, מדובר בחיבור עמוק: "יש סיפורים שאומרים מאיפה באת, לאן אתה הולך, שם אתה שייך".
בשיחה עם תמר, אדם עדין וגמיש המתקשה להשתלב במערכות הנוקשות של ישראל - עולה שאלת הזהות. תמיר הגדירה אותה "כצמח מים, הם מאוד מאוד עדינים וגמישים", והסבירה כי הקושי נובע מהמבנה החברתי: "להיות ישראלי זה דבר לא פשוט בכלל. אנחנו מדינה לוחמנית שהופכת את אנשיה ללוחמנים". לדבריה, הקבלה העצמית היא המפתח: "זו הייחודיות שבך. ועד שאת לא תקבלי את זה לא יקרה שום דבר".
אמנון, מאזין המודאג מ"עידן ההפכפכות" של הרשתות החברתיות, העלה ביקורת על קהילות המונעות מאינטרסים כלכליים. תמיר חזקה את דבריו וקבעה כי "בשביל שקומיוניטי או משפחה תהיה משפחה מקודשת היא צריכה להיות נטולת אינטרסים". היא הוסיפה כי "הרצון שלהם להיות בקהילה זה עניין כלכלי. המון קהילות הן כלכליות בכלל", והדגישה כי המטרה צריכה להיות אחרת: "קהילה צריכה להיות ממקום מאוד נקי - בית לכל אדם".
בשיחות נוספת, הדגימה תמיר כיצד המציאות הפיזית משקפת תהליכים נפשיים. למשל, בבעיות עובש ורטיבות בביתה של מאזינה, הסבירה תמיר כי "אקולוגיה תמיד מדברת על מצבו של האדם תמיד", וכי העובש מעיד על חוסר חיות: "זה אומר שיש משהו שכבר מאוס - שיש בזה כבר עובש". תמיר סיכמה את הגישה הזו באומרה: "אנחנו בעצם מזמנים בסופו של דבר גם על ידי המחשבות שלנו וההתנהלויות שלנו את האקולוגיה".