שייקספיר - רק בלי גברים
'הלילה השנים עשר' לבש ביגוד מודרני ועלה לבמות עם קאסט נשי בלבד • דלית כהן יצאה לבדוק מקרוב - ונהנתה מחוויה קווירית
ביקורת תרבות \\ דלית כהןבשוק התיאטרון המקומי, שבו קלאסיקות מרבות לעלות שוב ושוב באותה גלימה שחוקה, העיבוד החדש של תיאטרון הבימה ל'הלילה השנים עשר' של שייקספיר הוא משב רוח רענן, נועז ובעיקר משעשע. מי שחשש להגיע לערב ארוך ומשעמם של תיאטרון רנסנסי יכול לנשום לרווחה: הפעם, שעמום הוא מילה שלא קיימת על הבמה.
במרכז העלילה השייקספירית הקלאסית עומדת ויולה, צעירה הניצלת מטביעת ספינה ומגיעה לחופי ממלכת איליריה. בטוחה שאחיה התאום סבסטיאן טובע בים, ויולה מחליטה להתחפש לבחור צעיר בשם סזריו כדי להתקבל לעבודה בשירותו של הדוכס המקומי, אורסינו. הבלבול מתחיל כאשר ויולה מתאהבת בסתר בדוכס אורסינו; הדוכס, מצדו, מאוהב ברוזנת אוליביה ושולח את סזריו הצעיר לחזר אחריה בשמו; איכשהו, אוליביה מתאהבת בסזריו, שהוא בכלל אישה ומכאן מתפתחת קומדיית טעויות המעמידה למבחן את גבולות המגדר והמשיכה.
מיניות נזילה ומבולבלת
הבשורה הגדולה של ההפקה הנוכחית טמונה בליהוק חסר תקדים בנוף התיאטרון הישראלי - צוות שחקניות בלבד. הבחירה בידי הבמאית רוני ברודצקי להפקיד את כל התפקידים, הגבריים והנשיים כאחד, בידיהן של נשים, לוקחת את משחקי התפקידים ובלבול הזהויות השייקספירי המקורי עד לקצה הליברלי והמודרני שלו.
הרמזים העבים למיניות נזילה ומבולבלת מוגשים כאן בצורה קומית. בעידן שבו המציאות הישראלית היומיומית לא בדיוק משדרת קידמה, המחזה הזה מתפקד כמובלעת ליברלית חשובה, שמזכירה לנו לאן אנחנו צריכים לשאוף כחברה מודרנית.
הקונספט המעודכן מחלחל גם לעיצוב האמנותי. פסקול ההצגה מורכב כולו מלהיטי פופ עכשוויים ושירי אהבה קורעי לב, שחוצים דורות בדמות שירי אייטיז שהיינו רוקדים לצליליהם סלואו. התלבושות מציגות שילוב חכם בין המראה המודרני לנגיעות תקופתיות מסורתיות. רק חבל שלא הלכו יותר רחוק עם הלבוש - המגמה המודרנית והקווירית יכלה לקבל ביטוי נוסף על ידי הלבשה שהולכת עוד יותר רחוק. במיוחד עם התלבושות של הרוזנת אוליביה שכל לבושה היה מודרני לחלוטין אבל מאופק מדי. מי שהציל את קטגוריית הלבוש היא אורלי זילברשץ - אבל על זה נחזור בהמשך.
רובד נוסף הראוי לציון הוא עיצוב הסאונד והבחירה להשתמש בטכניקת הפולי - יצירת אפקטים קוליים באופן חי על הבמה באמצעות חפצים יומיומיים. בחירה שמייצרת קשר ישיר ומיידי לקהל המוצא עצמו עד לסנכרון מדויק בין הפעולות הפיזיות של השחקניות לבין הצליל. מה שמוסיף להפקה כולה שכבה נוספת של דרמה, קצב והתרחשות תיאטרלית חיה.
סצנה מבריקה אחת שקסמה לי במיוחד והמחישה את ה"אקסטרה" המודרני, שייכת לדוכס אורסינו, שאותו מגלמת נעמה אמית. אורסינו, שיושב על כיסא מפואר כיאה למעמדו, טובע בשירי אהבה קיטשיים ובליסת מתוקים אובססיבית, בסצנה הנראית כאילו נלקחה ישירות מהסרט 'ברידג'ט ג'ונס'.
שייקספיר בגובה העיניים // צילום: משה ציטיאת
מג'וקר אפל ועד שינוי צורה מוחלט
על הבמה מתגלה נבחרת שחקניות מדויקת. נעמי הררי מחזיקה את העלילה בתפקיד ויולה. לצידה, המפגש עם ליליאן ברטו בתפקיד סר טובי הוא לא פחות מהלם תרבותי חיובי: ברטו, שרק לא מזמן ראינו אותה בהצגה החדשה 'פעולות פשוטות' (גם היא בהבימה), נעלמת לחלוטין לתוך הדמות הגברית ולא ניתנת לזיהוי.
את הרגעים הדרמטיים הבולטים של הערב מספקת הדרמה קווין הרשמית של ההפקה - אורלי זילברשץ הנהדרת. זילברשץ נכנסת לנעליו של מלווליו, סוכן הבית של אוליביה. היא לבושה שחורים, משדרת גבריות קשוחה תחת איפור כבד שמקנה לה מראה גרוטסקי ומאיים, המזכיר באופן מובהק את דמותו של הג'וקר מסרטי באטמן. הניגודיות הזו שומרת על קצב גבוה ומעניקה עומק נוסף לטירוף שמתחולל על הבמה. עד לרגע שבו היא עוברת ללבוש ביריות ואז העבירו הילוך לרגע דראג על מלא. נפלא.
השורה התחתונה: 'הלילה השנים עשר' בגרסתו הנשית הוא חוויה תיאטרלית קצבית, קומית וליברלית. מדובר בהמלצת חובה לקהל צעיר שמחפש שייקספיר בגובה העיניים, כמו גם לקהל מבוגר יותר שמגיע עם ראש פתוח ולא ייבהל ממגע רומנטי בין בני אותו מגדר על הבמה.
