"אסור לעזוב, בואו נילחם על מה שנשאר"
גילה אלמגור, שחקנית וכלת פרס ישראל, יצאה נגד תופעת עזיבת הארץ בעקבות המצב הפוליטי והביטחוני: "ההנהגה הפסיקה להקשיב ולכן אנשים בורחים"
כלת פרס ישראל, השחקנית גילה אלמגור אגמון, מתייצבת בנחרצות נגד תופעת ההגירה מישראל. בריאיון לאיריס קול, התייחסה אלמגור למשבר החברתי והפוליטי ולתחושות הייאוש שמובילות אזרחים ואנשי מקצוע לעזוב את המדינה. "את יודעת כמה דם נשפך פה לאורך השנים של אנשים צעירים, מבוגרים וילדים? בואו נישאר ונילחם על מה שנשאר", זעקה.
אלמגור הפנתה אצבע מאשימה כלפי הדרגים הבכירים, אך הדגישה כי הפתרון אינו נטישה. "אני חושבת שהמדינה הפסיקה להקשיב, ואני מתכוונת להנהגה של המדינה. לכן אנשים בורחים מכאן וזה חבל מאוד. אסור לעזוב במצב כזה. להיפך, צריך להישאר ולהילחם", הסבירה. בתגובה לאמירתה של קול על סכנות האנטישמיות בעולם, הוסיפה אלמגור: "אין מקום אחר יותר בטוח מהמקום הזה. אתה מרגיש לא בטוח? תילחם על הביטחון שלך, תעשה הכול כדי שיהיה בטוח, אבל לא לברוח. זקוקים לרופאים שיבואו הביתה. אלה שהלכו לחפש בשדות זרים, אני מבינה אותם, אבל לא מסכימה איתם בשום אופן. בואו הביתה".
בגיל 87 וחצי, אלמגור מבהירה כי אינה חוששת עוד להשמיע את דעותיה, גם אם הן אינן בקונצנזוס. "פעם היה מאוד חשוב לי שאנשים יבינו למה אני מתכוונת. היום נוצר מצב שאת לא יכולה להגיד משהו שהוא לא בקונצנזוס, אבל זה כבר לא אכפת לי. אני אומרת את מה שעל ליבי. אני חייבת לעצמי להגיד את האמת שלי, גם אם זה לא נעים לאוזן של מישהו", הבהירה.
"אם לא העבודה, לא הייתי יכולה לשרוד"
במהלך השיחה, נגעה אלמגור גם בפצע האישי והעמוק ביותר שלה - הפרידה מבעלה, איש התיאטרון יעקב אגמון. "חייתי עם אגמון, וכשהוא עזב אותי ועלה למעלה, חיי נעצרו. ללא ספק, הזמן לא מרפא. שלא ירמו אף אחד. זמן לא מרפא כאב כזה, לא כאב של פרידה ולא כאב של אהבה. בטח לא אצלי", שיתפה בגילוי לב. לדבריה, הבמה היא גלגל ההצלה שלה: "העבודה מעמידה אותי על הרגליים. אם לא העבודה, לא הייתי יכולה לשרוד. אני מאושרת לצאת בבוקר לעבוד, ואני מציעה לכל אדם שתהיה לו סיבה לקום בבוקר".
בימים אלה מככבת אלמגור בהצגה "היומן" של תיאטרון חיפה, בבימויו של משה קפטן. המחזמר, המבוסס על סיפור אהבה חוצה עשורים, מפגיש אותה על הבמה עם דור צעיר של שחקנים וזמרים, בהם רוני דלומי ונועם קליינשטיין. "אני משחקת את אלי המבוגרת. זה סיפור על אהבה אולטימטיבית ואדירה. הקהל נסחף אל הסיפור, ובסוף עומד על הרגליים ובוכה", תיארה בהתרגשות. "אני שחקנית כבר שבעים שנה, וזו חוויה אחרת בשבילי. הצעירים פה בהצגה הם מופלאים אחד אחד".
העבודה על ההצגה לוותה באתגרי המלחמה, כולל חזרות תחת אזעקות. אלמגור נזכרה ברגע מיוחד עם שותפתה לבמה: "רוני דלומי באה באזעקות עם הילדה שלה תלויה עליה, והילדה לא הייתה מוכנה לעזוב אותה. היא אמרה לה 'אימא עכשיו תשירי, עכשיו רוקדים'. נאלצים לבוא עם הילדים לעבודה, אין מנוס".
