ממעוף הציפור
הסופרת ציפי בן שלום התארחה אצל ורדה לשיחה גלויה על רומן הביכורים שלה 'ממעוף הציפור', מחשבות על מוות, אשמה והצצה אל החיים שאחרי
מי לא פילל אי פעם להיות ציפור, לרחף מעל חייו ולגלות מה באמת חושבים עליו הסובבים אותו? זוהי נקודת המוצא המסקרנת של 'ממעוף הציפור', ספרה של ציפי בן שלום. הגיבורה, שוגי - אשת חינוך נורמטיבית לכאורה, נשואה ואם לשניים - מוצאת את עצמה לאחר תאונת דרכים במצב שבו היא צופה מבעד לזכוכית בבני משפחתה המתמודדים עם האבל. בן שלום שוחחה עם ורדה רזיאל ז'קונט על השורשים האישיים העמוקים שמאחורי היצירה, על השילוב בין אירוניה וכובד ראש, ועל הטעויות שאנו מבינים רק בדיעבד.
הספר פותח בהתבוננות אירונית ויומיומית על החיים, דרך עיניה של אשת חינוך שחיה לכאורה את השגרה המושלמת. כפי שמציינת בן שלום, הרצון לראות מה יקרה כשאיננו מלווה רבים מאיתנו כבר מילדות: "גם בתור ילדה כששואלים תמיד איזה חיה היית רוצה להיות, תמיד רציתי להיות ציפור. עכשיו יש לנו את האשליה הזאת שציפורים רואות הכל ממעוף הציפור, ואז באמת החלום הרטוב הזה לראות מה חושבים עליי".
למרות חזותה השגרתית והקפדנית, שוגי מגלה לאחר מותה (או מה שנראה כמו מותה) כי השליטה שהייתה חשובה כל כך בחייה חומקת מבין אצבעותיה. היא צופה בהבזקים מתוך חיי משפחתה, ומגלה שרבים מהביטחונות שהחזיקה בהם כאישה, כאם וכאשת חינוך היו מוטעים מיסודם.
השורשים האישיים והטון האירוני
מאחורי הטון הקליל והזורם של הרומן מסתתר מטען אישי כבד. בן שלום חושפת באומץ כיצד המוות מלווה אותה לאורך כל חייה, בעקבות טרגדיה משפחתית קשה: "מוות כעובדה מלווה אותי כל החיים. כלומר, יש לי אח, כבר אין לי אח, הוא נפטר לפני כמעט 18 שנה, הוא נפטר בצורה הכי מפתיעה שיש. הלך לשחק כדורסל עם חברים מהמילואים, אמר 'אני עייף', התיישב על המגרש, נשכב ומת".
החוויה הזו, לצד תחושות של אילמות וריחוק דיסוציאטיבי שחוותה בעצמה לאורך שנים, עיצבו את הדמות ואת המבט האירוני שלה על העולם. "אירוניה זה כלי שאני משתמשת בו קצת כדי להצחיק את עצמי, כי אחרת הוא נורא עצוב", היא משתפת.
לצד הדרמה המשפחתית, הספר אינו פוסח על רומן סוער ועסיסי שמנהלת הגיבורה לצד חייה השגרתיים - קשר מתואר בפתיחות שמתגלה כמנוע דרמטי מרכזי. יחד עם 'המחברת הצהובה' המסתורית שמעוררת בה חרדה שמא סודותיה יתגלו, שוגי ממשיכה להתרפק על השאלות הגדולות של החיים גם מעבר לקיר השקוף.
בן שלום מסכמת את מטרת הכתיבה ללא יומרות חינוכיות, אך עם המון תובנות על ענווה והצורך להפסיק להיות בטוחים כל כך בצדקת דרכנו: "אני לא באה לחנך. באופן אישי, המון פעמים אני בטוחה שאני צודקת, המון פעמים אני מגלה בדיעבד שלא. אז אולי יעזור לי לא להתעקש כל כך מראש".
