"31 שנים עברו, האלימות לא נעלמה"
ליאת רון בטור אישי • "השיח הפוליטי הפך לאלים, ההסתה ברשתות משתוללת, והיום שבו נרצח ראש ממשלה בישראל הולך ונעלם מהזיכרון הציבורי"
היום 4 בנובמבר, לפני 31 שנים נרצח ראש ממשלה בישראל. יצחק רבין נורה בגבו בידי יהודי, בסיומה של עצרת שלום בכיכר מלכי ישראל בתל אביב. הרצח הזה טלטל מדינה שלמה. מאות אלפים יצאו לרחובות, נרות הודלקו בכל פינה, ונדמה היה שאת היום הזה אף אחד מאיתנו לא ישכח לעולם.
אני זוכרת את עצרות הזיכרון הגדולות, את הכיכרות המלאות, את הדיונים, את השירים ואת ההבטחות שנלמד את הלקח. שלא ניתן לאלימות פוליטית להרים שוב את הראש. בנאום האחרון שלו, דקות לפני שנרצח, אמר רבין: “אלימות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה הישראלית. יש לגנות אותה, להוקיע אותה, לבודד אותה. זו לא דרכה של מדינת ישראל”.
31 שנים עברו. האלימות לא נעלמה. השיח הפוליטי הפך לאלים, ההסתה ברשתות משתוללת, והיום שבו נרצח ראש ממשלה בישראל הולך ונעלם מהזיכרון הציבורי. פעם היו עצרות ענק. היום בקושי מזכירים את התאריך. עוד יום שעובר, עוד אירוע שהופך לשורה בספרי ההיסטוריה.
ואני שואלת את עצמי מה יקרה בעוד שלושים שנה עם 7 באוקטובר. עם היום שבו נרצחו, נטבחו ונחטפו ישראלים רק כי היו ישראלים. גם אז נסתפק בכמה נאומים ממלכתיים? גם אז נריב על מי יעמוד על הבמה, מי יוזמן ומי יישאר בחוץ? גם היום הנורא הזה יהפוך עם השנים לעוד תאריך בלוח השנה, שרק המשפחות השכולות נושאות איתן? כי הזיכרון שלנו כנראה הרבה יותר קצר ממה שאנחנו אוהבים לחשוב. אנחנו מבטיחים שלא נשכח, נשבעים שנזכור לנצח, אבל השנים עוברות, הדורות מתחלפים, והזיכרון הולך ומתפוגג.
והדבר המטריד באמת הוא שלא רק את האירועים אנחנו שוכחים. אנחנו שוכחים גם את הלקחים שהיינו אמורים ללמוד.
