בבתים רבים המיטה הזוגית הופכת לזירת התכרבלות משפחתית בשעות הלילה. לא מדובר רק בתינוקות - גם ילדים בני שלוש, ארבע ולעיתים יותר, מבקשים שוב ושוב לישון עם ההורים. עבור חלק מהמשפחות זו שגרה מוכרת, עבור אחרות – מאבק יומיומי בין רצון לעצמאות לצורך בקרבה. תופעת 'השינה המשותפת' שנויה במחלוקת: יש הרואים בה ביטוי לחום ולהיקשרות, אחרים מזהירים מפגיעה בהרגלי שינה ובגבולות. בין אם מדובר בפחדים ליליים, צורך בביטחון או פשוט געגוע – השאלה האמיתית היא לא למה הם באים, אלא איך נכון להגיב כשזה קורה.
המאזינה, אם לשלושה ילדים עם תינוק נוסף בדרך, סיפרה למיכל דליות שבתה הבכורה בת ה־11 וחצי דורשת לישון עם הוריה באותה המיטה. לדבריה, גם כשהם מחזירים אותה לישון במיטתה היא מתעקשת לחזור לישון איתם. לפני כמה ימים הילדה הלכה לישון אצל חברתה, וכמובן שהצליחה לישון לילה שלם בלי ההורים, אבל בשאר הימים היא פשוט מחפשת את קרבתם והנושא הפך להיות שיח טעון בבית. "שאלה פשוטה של כן ולא – את רוצה שהיא תפסיק לישון איתכם?", אמרה דליות בתחילת השיחה. האם השיבה בחיוב, ואמרה שהיא מאוד רוצה להצליח לישון לילה שלם בלי שהילדה תתגנב למיטת הוריה.
"אני כבר לא עוסקת בשאלה למה היא עושה את זה", אמרה דליות. "זה יכול להיות מפחדים, מרעשים, מפינוק, מהרגל. מה שאנחנו רוצים היום זה להתחיל להעביר מסר ולפעול באופן אקטיבי וזו עבודה. יש לי שנים של ניסיון ואני לא מכירה דרך אחרת", המשיכה המומחית. לטענתה הדרך הכי טובה לעשות את זה היא לפנות לילדה באהבה ובסבלנות ולהגיד לה שהם קיבלו החלטה שהם לא רוצים שהיא תישן איתם. "תגידי לה שקראת באיזה מקום שילדים, במיוחד בגיל ההתבגרות, צריכים לישון לילה שלם לצורך התפתחות תקינה של הגוף. לכן, את ואבא שלה החלטתם שאתם לא רוצים שהיא תישן איתכם יותר וכי זה לא נוח לכם".
בלי משא ומתן
האם האזינה לדליות ברוב קשב ואמרה שהיא ניסתה לעשות עם הבת שלה משא ומתן לא מעט פעמים, ולפני כמה שבועות הציעה לה לישון במיטת ההורים יום כן, יום לא, אבל זה לא צלח. דליות פחות התחברה לקונספט. שכן, לתפיסתה זה עלול ליצור בלגן אצל הילדה לטווח האורך. "צריך לעשות את זה ברור. זה כמו שאי אפשר לתת שוקולד ולא לתת שוקולד בו זמנית. זה או שנותנים או שלא נותנים. אפשר לתת חצי, אבל אז זה אומר שנתתי. אין פה סימני שאלה. אני רוצה שתביני – את לא תצליחי לגרום לה לשתף פעולה. בגלל זה אני אומרת לך שזה הולך להיות קשה – אתם צריכים להיכנס לחדר של הילדה, אבל לא לישון איתה באותה המיטה".
המומחית הסבירה על מחזורי השינה שלנו, וטענה שהילדה התרגלה לישון עם חום הגוף של הוריה. "זה הרגלים. אנחנו יצורים של הרגלים. לכן, אל תישנו במיטתה – תישנו לידה, אבל לא במיטתה. כשהמסר היא 'אני פה, אני שומר עלייך, אני משגיח עד שאת נרדמת. שתהיי בטוחה שאני פה ואני שומר עלייך'. גם אם היא תגיד כן או לא – אין פה בכלל מקום לוויכוח. אתם ישנים איתה בחדר, משגיחים עליה, ובכל פעם שהיא מנסה לדבר איתכם אתם עושים 'ששש...' ומחזירים אותה לישון. את אומרת לה 'אני פה בשביל לעזור לך להירדם'".
מתי זה נגמר?
האם המודאגת שאלה מתי התופעה תסתיים, ואילו דליות אמרה שזה יכול לקחת כשבוע, ואולי קצת יותר. "היא מגייסת ערנות והיא מעירה את עצמה באופן לא מודע כמובן, לא במזיד. תהיו שם לילה אחרי לילה, וככה תצליחו לנסוך בה ביטחון. את יכולה להחליט שאחרי שבוע או עשרה ימים כשהיא לא מתעוררת תחליטו לא לישון שם. אם היא רואה בבוקר שאתם לא שם ושואלת שאלות אפשר להגיד שיצאת משם בכדי לעזור לאבא במשהו וכבר נשארת לישון איתו, ואז באותו הלילה תחזרו לישון בחדר שלה שוב כי היא תתעורר לבד".
עוד הוסיפה: "מה שאני רוצה זה להקנות לה הרגל חדש. אני רוצה לייצר תנאים וזו העבודה ההורית שלנו. קלקלנו? התיקון עולה לנו. ככה זה עובד. היא מפגינה פה המון שליטה עליכם, ואני באופן אישי מאוד לא אוהבת את זה – היא כבר בת 11 וחצי, וזה מספיק".
בשורה התחתונה, תהליך העבודה בדרך להשארת הילדה במיטה שלה צריך להיות מאוד ברור – ועל ההורים להיות ברורים ונחושים, עד שהמסר יעבור בצורה ברורה לבתם הצעירה. "חובת ההוכחה כרגע היא עליכם ולא על הילדה", סיכמה דליות.
עריכה: עדן בן ארי