איתך, בלעדייך
מאזינה שהתאלמנה לאחרונה סיפרה על הצער הגדול: "אני מרגישה שהוא חסר לי מאוד" • שלומית ניסתה לנחם, והזכירה שהזיכרון שנשאר זה מה שחשוב
לא פשוט לאבד אדם קרוב שלפתע פתאום הולך לעולמו ומשאיר אותנו כאן מאחור להתמודד עם המצב. שלומית תמיר ניחמה מאזינה שהאובדן אצלה טרי למדי, ומאז שאיבדה את בן זוגה לא מצליחה להתגבר על הקושי.
מאזינה עלתה לשידור ב־103fm וסיפרה בצער לשלומית תמיר על התקופה הקשה שעוברת עליה מאז התאלמנה מבעלה שהלך לעולמו לפני כחודשיים: "הוא חסר לי מאוד. המוות שלו בא בבום וזאת הייתה הפתעה בלתי צפויה. הוא תמיד היה בשבילי ויחד בנינו משפחה מדהימה.
"כבר 12 שנים שאני חולה במחלה שאין לה מרפא", המשיכה, "אני מרותקת לכיסא גלגלים ומוגבלת מאוד בראייה, ולמרות זאת בעלי התנהג אלי כמו באותם ימים שהיינו יפים וצעירים. הוא היה מאוד יציב וקבוע בחיים שלי. הוא אף פעם לא חשב להתרחק ממני בגלל המצב שלי, אלא להפך - תמיד ניסה כמה שיותר לעזור והיה עבורי עולם ומלואו".
תחילה דיברה שלומית על נושא הזוגיות באופן כללי: "הרבה פעמים אני אומרת 'תהיו קיימים ולא קיימים'. יום אחד הדברים שאנחנו מתרגלים ומתקשרים אליהם נעלמים. כיף שיש בן זוג שהוא תמיד בשבילי, אבל מה קורה אם הוא לא מלמד אותנו לחיות בלעדיו?
"את ובן זוגך הייתם שזורים אחד בשני ותלויים אחד בשני", אמרה למאזינה, "הוא השאיר לך הרבה נכסים רוחניים ושרשרת דורית גדולה - את הילדים שלך. מה שחשוב לפי הפילוסופיה של 'בראייה אחרת' זה התחושה שהדמות מביאה. בן זוגך הוא דמות משמעותית שהביאה לך את התחושה של השיגרה והתשתית הבריאה של מערכת היחסים. כשהילדים גדלים באווירה כזאת הם מחזירים את התחושה, וזה קשור לזיכרון התאי.
"מאוד חשוב שהדאגה כלפייך תישאר, וזאת על מנת לשמור על הבריאות שלך יציבה. אנשים נעלמים, העולם נעלם, נופים משתנים ומה שנשאר זה התחושה שמחלחלת, מושתלת ומושרשת לתוך הזיכרון התאי. התחושה הזאת שלמישהו אכפת ממך, חייבת להמשיך להיות קיימת בחייך".
"זה מורכב להיות בן אדם"
בשלב הזה ביקשה שלומית מהמאזינה שתנסה להיזכר מה קרה לה בגיל 7 ובגיל 12: "בן זוגך בא לתקן אצלך את מה שקרה לך בגילאים האלה. חווית שם קושי, פציעה ולא היה מי שיהיה שם עבורך. פחדת ללכת לאיבוד בעולם הזה ובעלך תיקן את ההרגשה הזאת".
המאזינה סיפרה כי בגיל 12 היא התייתמה מאימה ונשארה עם עוד שלוש אחיות ואח אחד קטן בן שבעה חודשים. "מי שטיפלה בנו בהתחלה זאת סבתא שלנו, אבל היא הייתה מבוגרת והיינו חמישה ילדים - שזה לא פשוט, כך שבשלב מסויים שלחו אותנו לפנימיות שהותירו בי המון כאב".
אם כן, כנראה שהמחלה חשוכת המרפא ממנה סובלת המאזינה, הגיעה אליה בגלל אותה טראומה שחוותה בילדותה. שלומית הסבירה את ההיגיון מאחורי: "האיברים מדברים ריגשית לפני שהם מאותתים פיזית. בעיני רוחי קיבלת מתנה - את בן הזוג שלך, בשביל לחיות ברווחה נפשית, אבל הגוף שלך לא יכול היה לשאת את הטראומה. הקמת משפחה - שזה לא דבר של מה בכך, ויכול להיות שהגוף התרפא, ובכל זאת כנראה שקרה משהו סביב התקופה שחלית שהשפיע גם כן.
"מה חוותה הבת שלך בגיל 20?" שאלה תמיר, "את זוכרת את חייה בגיל הזה? אני חושבת שהיא חוותה כובד לב, אכזבה ואת הזדהית איתה ויצאו לך הרגישויות החוצה. חשבת שהיא תלך לאיבוד בדיוק כמו שאת הלכת לאיבוד. החקירה הזאת חשובה בשביל להבין מאיפה שורש הבעיה, כי כשמבינים את השורש אפשר לעצור את הרגישויות.
"כשבתך נולדה רצית להיות אמא שלה כל חייה ושהיא לא תהיה יתומה כמוך ותלך לאיבוד. לך לא הייתה תשתית לחזור הביתה וזה קשה כל כך. מה שבתך חוותה כשהייתה בת 20 התחיל להתהוות אצלך ופחדת שתלך לאיבוד. לא ראית את הדברים באופן אובייקטיבי אלא סובייקטיבי".
המאזינה סיפרה כי כשבתה הייתה בת 20, היא למדה בקורס מסויים ויצרה קשר עמוק ואישי מידי עם אחת מהמורות שלה, ואילו היא - בתור אימא שלה, חשבה שהיא בוחרת בדרך לא נכונה ולא ידעה מה לעשות בכדי להסביר לה את המצב. אם כן, שלומית סבורה כי אכן זו אחת מהסיבות למצבה של המאזינה: "אחזת בה כי אף אחד לא אחז בך. התנתקת מעצמך. הרבה אנשים לא יודעים מתי להרפות, אבל זה תהליך. זה מורכב להיות בן אדם". בהחלט.
עריכה: מיכל דאבי
