במכתב שנשלח למיכל דליות נכתב כך: 'אני סבתא שנהנית לערוך קייטנות בכל חופש לארבעה מנכדיי - תאומות בנות 8, אח שלהם בן ה־9 ובת דודתם בת ה־10. הילדים אוהבים להיות יחד, אבל בכל מפגש אני נתקלת במתחים שנוצרים בין בת הדודה לאחת מהתאומות. אני זקוקה להכוונה כיצד אוכל למנוע מצבים שכאלה'.
"כשילדות בנות 10 ו־8 רבות - בין אם הן אחיות, בנות דודות או חברות מהגן, את לא מתערבת", הבהירה דליות. לדבריה, אין שום מצב שהסבתא תצליח למנוע מצבי מתח, זאת מכיון שהילדות "מוצאות את המתחים מתחת לאבנים. זו הרגישות של הילדים. 'למה הסתכלת עליה יותר מאשר עלי?', 'למה היא קיבלה יותר עדשים?' ועוד כל מיני דברים שתמיד יהיו שם".
לא זו בלבד, אין מתפקידם של המבוגרים למנוע את הוויכוחים בין הילדים. "המצבים האלה הם מצבים חברתיים שמאמנים אותם לבגרות", הסבירה מיכל. "אני נוטה לחשוב שכשאת רואה אותן רבות אז קשה לך ולכן את מתערבת, אבל הדבר החכם ביותר שאת יכולה לעשות זה שבכל פעם שאת נתקלת בסיטואציה כזאת, עשי כאילו שלא ראית ולכי משם. תני לבנות לפתור את המתחים והסכסוכים שלהן לבד".
ומה אם - והרי זה יקרה, הבנות יבואו אליה ויבקשו ממנה עזרה? במקרה כזה עליה לומר, כך לפי מיכל, 'בנות, אני סומכת עליכן שתדענה לפתור את זה לבד. אני לא הייתי באזור כך שאני לא יודעת בדיוק מה קרה'. "אל תנסי לברר כי לכל אחת מהן יש סיפור אחר. שיתמודדו לבד.
"אם במקרה תשמעי בכי וצרחות, תצטרכי להפריד בין כולם. נסי, למשל, לפזר את הילדים - חלק לצפייה בטלוויזיה וחלק למשחק אחר, או שתציעי לכולם לעשות יחד כדורי שוקולד". כדורי שוקולד, אם תשאלו אותנו, זה תמיד פיתרון טוב.
עריכה: מיכל דאבי