"לא יודע אם קיימת שנאה כמו שהייתה לפרס ורבין"
כבל וסרי התחקו אחר המסלול המפרך של העבודה, מיריבות פרס ורבין, דרך הצצה לחדר המצב של ברק, ועד לנאום שהנשיא היה שוכח • בלעדי לדיגיטל של 103fm
העבודה. המפלגה שהוקמה ב־1968, שהתבייתה על הצד השמאלי של המפה והגיעה עם חזון ברור, סוציאליסטי וחברתי יותר, לאחר ימי מפא"י המיתולוגיים. עם ראשי המפלגה המפוארת נמנו ראשי הממשלה לשעבר לוי אשכול וגולדה מאיר, ומאז עוד רבים וטובים ששמרו עליה כחלק חשוב במפה הפוליטית. אמנם כוחה פחת עם השנים, ונוספו עוד ועוד מפלגות המשובצות על הקשת הפוליטית, אבל ללא כל ספק העבודה היא חלק חשוב באיך שנראית הפוליטיקה היום, נועזת יותר, קוטבית לעיתים, ומנסה לעשות את כל מה שאפשר כדי לזכות בעדת מצביעים.
בפרק השני של הפודקאסט 'היינו שם' בהגשת חבר הכנסת לשעבר איתן כבל ויועץ התקשורת ברק סרי ובעריכתם והפקתם של נדב רוזמן ומיכל קדוש, שבו השניים אל רזי המפלגה, הרבה לפני שהפכו בנימין נתניהו ובני גנץ לאויבים מרים, היישר את היריבות המושבעת וחסרת המעצורים של פרס ורבין, ועד היום.
נתחיל בתרגיל המסריח. במאי 1989 הודיעה הממשלה על יוזמה לקידום השלום מיהודה ושומרון וחבל עזה לאחר הבחירות. פרס היה בעד, רבין הציע כי שאלת השתתפות ערביי מזרח ירושלים בבחירות תוכרע בהצבעה הכנסת. התוצאה? מגעים חשאיים של פרס עם הממשל האמריקני. אז פרס נכשל להקים ממשלה חדשה, שמיר הצליח, ורבין מאוד לא אהב את הדברים, ובריאיון ב־1990 כינה את המהלך 'התרגיל המסריח'. "רבין קרא תיגר על הנהגתו של פרס", סיפר כבל, "לא זוכר עד היום יריבות בתוך מפלגה כמו שלהם, וזה היה ריב של ענקים. חלק מעוצמתה של העבודה בימים ההם הייתה המאבק ביניהם".
בתגובה, השיב סרי: "השניים האלה התגוששו במשך עשרות שנים בשנאה שאני לא יודע אם קיימת שנאה כזו בפוליטיקה הישראלית, מצד אחד הגנרל הצבר שמסמל את תחיית העם בארצו, מצד שני שמעון פרסקי מפולין שמנסה להיות צבר אבל תמיד עם המבטא, וזה שנים של שנאה יוקדת. פרס, המדינאי הענק, תמיד אמרו עליו שיש בו את הצד הזה וגם את האיש הקטן, הנעלב שלא מפסיק ללכלך ולהשמיץ את יריביו".
בשנת 1992, עלה המאבק מדרגה, ופרס נאם בראש חוצות והודיע לרבין כי כתב עליו ספר, בו גולל את שלל השמצותיו. "כשאני שומע את הקטע יש לי צמרמורות בכל הגוף, עד עכשיו. אני זוכר איפה עמדתי באולם. אחרי זה הלכנו לבחירות ושמעון ניצח, לא בהרבה קולות. זה הנאום שנתן לפרס את הניצחון באותו ערב", תיאר איתן. "לא אשכח בחיים שלי את אותו יום שישי, פרס קורא לי כי בסקרים שמיר בראשות הליכוד מגיע ל־47 מנדטים והעבודה עם 25. הוא אומר לי: "איך נעשה פריימריז, הם יאכלו אותנו". הוא פחד ובצדק מהפריימריז".
עוברים לתקופת הסכם אוסלו. הפחד היה ברחובות, המצב הביטחוני היה בכי רע, ואזרחי המדינה נשאו עיניהם אל ההנהגה, שהתקשתה להתמודד עם המתרחש. "אם ההסכם היה מובא היום, הייתי מצביע בעדו לסיכוי לשנות את התמונה", הבהיר כבל, שהיה מזוהה יותר מכל עם העבודה של פעם. "באותו שלב מתחיל מעשה הרצח ברחובות, ורובנו לא יודעים להתמודד עם כל הרצח ברחובות והפיצוצים, אוטובוסים עפים באוויר. חלק מאנשינו, במקום להישיר מבט אל המציאות, מדברים על כל מעשה הרצח או חלק גדול מקורבנות השלום. הסנטימנט אבד".
"זה אחד הביטויים המחליאים בעיניי", קבע ברק, "הציבור היה מוטרף, אנשים לא יכלו להסתובב ברחובות. כאן החלה נסיקה הגדולה של נתניהו עוד לפני הרצח, הוא היה מגיע פעם אחר פעם למוקדי הפיגועים. אם רבין לא היה נרצח, הוא היה מפסיד לנתניהו בבחירות בסיכוי גבוה". "רצח רבין יצר פה זעזוע שאי אפשר לתאר", אמר על האירוע ששינה גם הוא את פני הפוליטיקה בישראל, "המדינה הוכתה בהלם נוראי. הסקרים נתנו מספרים פנומנליים למפגלת העבודה והורידו את הליכוד לשפל נוראי".
קופצים קצת קדימה, אחרי עידן פרס במפלגה, ברגע שבו נבחר אהוד ברק לתפקיד ראש המממשלה לאחר שכיהן כיו"ר העבודה. זו הייתה שנת 99', ואחרי שנתיים בדיוק העבודה ירדה ממעמדה המפואר, בהידרדרות שנמשכת עד היום. כשהוא נבחר, אמר ברק את אחד המשפטים הזכורים מהקריירה, בו הבטיח שנקום לשחר של יום חדש. "יש לי צמרמורת כשאני נזכר במשפט", הודה איתן. "הוויכוחים בלשכתו גרמו לכך שבסוף הפסיד את השלטון. הירידה מ־34 מנדטים בתקופת פרס לעשרים ומשהו מנדטים, משם בעצם מתחילה הנחיתה שלנו. כל מה שקורה אחרי ברק זו התרסקות מוחלטת. אנחנו מאבדים את הביטחון ואת הדרך, לנהירה לגנרלים לא הייתה אחיזה במציאות".
סרי התקרב בזמן לימינו אנו, לימים שברק היה שוב יו"ר מפלגת העבודה. "בשלב הזה מפלגת העבודה ממררת את חייו. ואז נופל דבר ב־2011", תיאר. "אני מקבל ממנו טלפון באמצע הלילה, הוא אומר לי להגיע לכנסת ומוסיף שנפרדים ממפלגת העבודה ומקימים סיעה עצמאית. ב־2012 הודיע לי שהוא לא מתמודד, וכך תמה הקריירה הפוליטית שלו". ואיך אפשר בלי הרגע שנחרט גם הוא בזיכרון משנת 2005, בו רואים את יצחק (בוז'י) הרצוג, נשיא המדינה היום ויו"ר העבודה דאז, שהתבלבל בריאיון ב'פגוש את העיתונות' וטען כי ישמור את "נתניהו מאוחדת".
"צללנו אל פי תהום", טען כבל בסיכום דבריו, וכמו שאומרים - השאר היסטוריה, והעבודה נאבקת על מקומה ברשימת המנדטים. אין לדעת אם המפלגה תצמח בעתיד או אפילו תאבד מכוחה, אך אי אפשר לשכוח את הכוח שהיה לה אז, בשינוי דעת הקהל הציבורית, בהבנת המערכת הפוליטית על תככיה, ובהרגלת אזרחי המדינה שניתן לעשות שינוי, גם כשכל הגורמים אומרים אחרת.
עריכה: מיכל קדוש
