ידוע לכל שהבירוקרטיה היא ארוכה ומסואבת, ואפילו בעיות שצריכות להיפתר כאן ועכשיו נגררות ונמשכות לא מעט עד שמקבלות מענה; כשמדובר בילדים - אין זמן לחכות וכל רגע הוא חשוב; אם כן, טוב שיש אלטרנטיבות פרטיות.
נכדה של המאזינה שרה בן השנתיים ושלושה חודשים החל לאחרונה לגמגם. בשיחה עם מיכל דליות ב־103fm, סיפרה שרה כי הילד - שדיבר חופשי עד לא מזמן, נתקל לפתע בקשיים בדיבור. "קבענו תור לקלינאית תקשורת אבל הפגישה נקבעה רק לעוד הרבה מאוד זמן".
"אם ידיכם משגת - לכו לטיפול פרטי", הציעה דליות. "משהו עובר על הילד וזה יכול להיות לא מעט דברים - לאו דווקא התעללות, אלא ייתכן שהילד נפל, מישהו העליב אותו או שהוא שמע שיחה ופירש אותה לא נכון ונכנס ללחץ. עוד יכול להיות שהילד מאוד מפותח ופתאום המחשבה שלו משיגה את היכולת שלו ואת קצב הדיבור שלו, כלומר הוא רוצה להגיד משהו אבל תקוע במשפט הקודם.
"מה שכן, בינתיים נסו שלא להתערב. אם הילד מתחיל לגמגם, תאמרו 'מתוקי, אני פה מחכה בסבלנות'. לטפו אותו, חייכו אליו ואל תעליבו אותו או תהיו חסרי סבלנו והתחשבות. בינתיים זה מה שיש לעשות, ואחר כך כמובן לבדוק על מה זה יושב".
בעבר, לא היו את כל אנשי המקצוע שיש היום וגם אז היו ילדים שגמגמו מסיבות כאלו ואחרות. במזל גדול, רוב הילדים התגברו על הגמגמום - גם בלי עזרתם של קלינאי התקשורת. "הבן שלי גמגם בעקבות המלחמה, אבל אחרי חמישה חודשים זה עבר לו", סיפרה מיכל. "אם אנחנו נוהגים נכון עם הילד ואין שום דבר עמוק שגורם לו לגמגם - יש סיכוי שזה יעבור לו.
"אם התור שלכם הוא לעוד חודשיים - חכו, אבל בינתיים הגיבו נכון לכל סיטואציה. עצם העובדה שכבר קבעתם תור זה אומר שאתם מטפלים ולא מטאטאים את הבעיה מתחת לשטיח. עד שהקלינאי יפגוש את הילד, אל תעליבו, אל תשפילו ואל תדחקו בו. החיסרון בלהיות ילד כזה קטן הוא שלוקחים הכל קשה ואילו היתרון הוא שיש יכולת הישרדות אדירה לשכוח ולהדחיק. לילדים אין את את יכולת להתמודד ולווסת כמו למבוגרים, כך שלרוב הם מדחיקים. הדחקה זה דבר מצוין במיוחד בגילאים כאלה קטנים - כמובן אם אין שם חוויה טראומתית איומה.
"התפקיד של ההורים הוא להיות הפסיכולוג", סיכמה מיכל, "הילד צריך יחס, חום, אהבה וחינוך וצריך לקבל את זה מאמא ואבא, כך שעליכם להיות סבלניים".
עריכה: מיכל דאבי