"התינוק שלי בוכה, נחנק ומתעלף"
מלחיץ: איך אפשר להתמודד עם ילד שבכל פעם שהוא בוכה הוא גם, ובכן, מאבד את ההכרה? • מיכל דליות מפתיעה: אין ממה לפחד
ילדים שבוכים, נחנקים ומתעלפים אומנם נשמע כמו עניין מחריד, הלא כן? אז זהו, שלא; איך להתמודד? מדוע זה קורה? ולמה אסור בשום פנים ואופן למנוע מהילד לבכות מלכתחילה? מיכל דליות עם ההסבר המלא; התעלפנו - ולא בקטע טוב.
בנה בן השנתיים וארבעה חודשים של המאזינה אביב מתעלף לפחות חמש פעמים ביום, ומסתבר שאין זה דבר חריג. "כשהוא בוכה הוא עוצר את נשימתו עד למצב של עילפון", סיפרה למיכל דליות ב־103fm. לדבריה, כבר בגיל חצי שנה התחיל בנה לסבול מהתופעה המשונה הזאת, מה שלא נותן לה מנוח - ובצדק.
תופעה משונה אמרנו? תתפלאו, אבל להפך. אפילו מיכל דליות בעצמה נתקלה בזה לפני שנים כאמא צעירה. "בתי הייתה בוכה ומתעלפת ואני הייתי בלחץ אטומי. בחיים לא הכרתי את זה לפני כן", הודתה. "זה גנטי. גם אחותו של בעלי סבלה מזה, וגם אחד מהנכדים שלנו קיבל את זה".
מדאיג, אבל אין ממה לחשוש. "זה עובר וגם אין בזה שום נזק", הסבירה דליות. "הילד מתעלף ומתעורר אחרי כמה שניות - אנחנו הרי לא יכולים לגרום לעצמנו חנק כי הנשימה היא שריר לא רצוני. אי אפשר לעצור את הנשימה". ובשביל שהילד לא ייחנק, אפשר לנשום לו בחוזקה לתוך הפה, כמו מעין 'פו' חזק שמטלטל את המערכת ומחזיר את הנשימה לסדרה. "יש אומרים לתת פליק קטן בפנים, אבל לא תמיד אני אוהבת את זה", הודתה.
מה צריכים ההורים לעשות אם בכל זאת לא הצליחו למנוע מהילד להתעלף? פשוט להיות שם בשבילו. מיכל: "ברגע שהילד נכנס למצב של הבכי הקשה, מישהו מכם צריך להיות לידו בשביל לתפוס אותו כשיתעלף - זאת בשביל שלא יקבל מכה בראש כשייפול". ולא, ממש אין צורך לנסות ולמנוע ממנו מראש להגיע למצב של בכי. "אסור שלא נעמוד בגבולות שלנו. יש כאן עניין חינוכי.
"נכון, זה לא נעים וגם מאוד מלחיץ לראות ילד מתעלף, אבל אם הוא יבין שההתעלפויות מביאות אותו לכך שאת כאמא שלו באה ומרימה אותו או מביאה לו את מה שביקש למרות שאסרת רק כדי שלא יבכה, זאת בעיה. בצורה כזאת הילד יבין שהבכי עוזר לו לקבל הכל". ואולי בכלל הילד בן השנתיים וארבעה חודשים הבין את זה כבר מזמן ולכן מכניס את עצמו למצב הזה שמלחיץ כהוגן את הוריו? "בדרך כלל המצב הזה הוא טבעי, אמיתי ואובייקטיבי", הסבירה מיכל, "וכאמור, זה גנטי. יכול להיות שהוא לא מצליח להסדיר את הנשימה שלו אחרי הבכי".
לגבי הגישה לפיה לא צריך להרים את הילד אחרי שהוא מתעלף כדי לא לטפח את ההתנהגות הזאת, ביקשה מיכל להבהיר שהיא ממש לא תומכת בה. "אני לא אוהבת להתעלם ממשהו רע שקורה לילד. הוא בוכה כי אמרנו לו 'לא' על משהו שהוא רצה, כלומר הילד עצוב, מתוסכל, כועס, בוכה ולבסוף מתעלף. את צריכה לבוא ולומר לו: 'אני יודעת שאתה עצוב, אני איתך. לא תקבל את מה שאתה רוצה, אבל אחכה פה עד שתגמור להיות עצוב. עד שתרגע'. את נשארת לידו כי את לא רוצה שהוא יקבל מכה. אם הוא יראה שאת לא מפחדת או נבהלת מההתעלפויות שלו זה יפחית, אולי, את הפעמים בהן הוא מתעלף כי הוא מביא את עצמו לשם".
שברת, שילמת
עוד סיפרה המאזינה כי בנה אוהב לשבור דברים. פשוט כך. "אחרי שהוא אוכל הוא זורק את הצלחת על הרצפה, וכשהוא רואה משהו עשוי מזכוכית הוא אוהב לראות אותו נשבר. זה נפוץ?", שאלה.
ואומנם ילדים סקרנים זה תמיד דבר נהדר, אבל גם לזה יש גבול. "לפי הדוגמאות שציינת, נראה כי הילד שלך מתחצף ולא משתף איתך פעולה. בגיל שנתיים הוא לא אמור לזרוק צלחות וכוסות כי זה מסוכן, ובכל זאת הוא עושה את זה". לטענת מיכל, יש כאן פן נוסף מאשר סקרנות טהורה של פעוט. "הוא לא רק אוהב לשבור אלא יוצר איתך מאבקי כוח. הוא אוהב להפעיל אותך ולהכעיס אותך.
"תאמרי לו: 'אני יודעת שהרבה פעמים אתה זורק את האוכל, ולכן להבא - אם תזרוק אוכל, הוא לא יהיה לידך'. שימי לידו צלחת ריקה ובכל פעם העבירי לו מעט מהשינל, מעט מהפירה וכן הלאה". וגם כאן, איך לא, זה לא יעבור בקלות. "הוא יכעס ולא יאכל. 'אתה יכול שלא לאכול, רק אתה מחליט', תאמרי. 'אני לא מסכימה שהאוכל יהיה על הרצפה כך שהוא יישאר לידי', והתעקשי על זה.
"'לפרק דברים זה יופי של אהבה ואני מוכנה לעזור לך, אבל רק בדברים שאני מסכימה. אקנה לך צעצועים או אתן לך לשחק עם הרדיו כשיתקלקל. אל תפרק דברים שאני לא מרשה'. מנעי ממנו מלכתחילה דברים שיכול לשבור, אבל גם הסבירי לו למה את מונעת את זה ממנו. הוא לא משתף איתך פעולה והוא צריך להבין שיש תוצאה לזה.
"לפעמים הוא יעשה לך דווקא, וגם כאן יהיו לכך השלכות", או בעצם: שברת, שילמת. "אם הוא שבר את הכוס בבית של סבתא, לדוגמה, תגידי לו שהשבוע לא תוכלי לקנות לו את הארטיק שאת קונה לו בכל שבוע כי עם הכסף הזה קנית כוס אחרת לסבתא כתחליף לזו ששבר".
עריכה: מיכל דאבי
