דמיינו את הסיטואציה הבאה: בוקר, אתם צריכים להתארגן ולארגן את הילדים שלכם כמה שיותר מהר, לפזר אותם בגנים ולהתחיל את היום. פתאום, באמצע ההתארגנות, הילדה מחליטה שהיא לא רוצה לצחצח שיניים, לא מעוניינת להסתרק וממש לא מתכוונת ללבוש את החולצה שהבאתם לה. מרגיז, נכון? מיכל דליות הציגה: כך תהפכו את הבוקר להרבה יותר רגוע - ותודה למחוגי הזמן.
למאזינה חן שתי בנות: אחת בת 5, ונוספת בת שנה וחצי. בשיחה עם מיכל דליות ב־103fm סיפרה חן על הקושי עימו היא ובעלה מתמודדים בנוגע לבתם הבכורה. "הילדה הגדולה היא עקשנית וכל הזמן בוכה רק בשביל להשיג תשומת לב ואת מה שהיא רוצה". לטענתה, המצב התחיל עוד הרבה לפני שנולדה האחות הקטנה, אבל מאז הגעתה הוא אף החמיר.
"היא רוצה להגיד את המילה האחרונה בכל דבר - אבל לא באמת יודעת לבקש כי הכל אצלה נעשה בבכי. יש לה כעסים פנימיים שהיא לא יודעת להשתלט עליהם, והבכי שלה יכול להימשך אפילו חצי שעה". גם ההדרכה ההורית אליה הלכה המאזינה לא הצליחה לפתור את הבעיה או לצמצם את כמויות הבכי. "בכל בוקר היא נאבקת בבעלי ולא מסכימה ללבוש את מה שהוא מוציא לה מהארון. אחרי סיטואציה כזאת היא יכולה לבכות במשך שעה שלמה".
בגן, לעומת זאת, המצב מעט שונה והגננת מספרת שלרוב הילדה נוהגת בעקשנות, אבל לא באופן מוגזם כמו בבית. המצב הזה, לפי מיכל, מצביע על כך שיש משהו ספציפי ביחסים של ההורים ושל הילדה שגורם לה להיות איתם במאבק תמידי. "היא רוצה להתיש אתכם בבכי שלה ולהראות לכם שאתם לא מחליטים עליה", הסבירה דליות.
איך יצליחו ההורים להפוך את הילדה לפחות עקשנית ויותר נדיבה, שלא בוכה בכל פעם שהיא לא מקבלת את מה שהיא רוצה? בדיוק כך: "אני רוצה ללמד אתכם לא להיאבק ולא להיכנע", אמרה מיכל, "בבוקר, לדוגמה, השעון הוא זה שמכתיב את מהלך היום - גם של המבוגרים. אנחנו יוצאים כאשר המחוג מצביע על שעה מסויימת.
"בעלך צריך לבוא לילדה ברגע של שקט ולערוך את שיחת 'תיווך השינוי'". מדובר בשיחה שיכולה להתקיים על כל נושא שבו ההורים רוצים לשנות דפוס התנהגות מסויים. רגע לפני שמשהו ישתנה בסדר היום בבית, כדאי להודיע לילדים על כך כדי שלא ייתפסו לא מוכנים. בשיחה הזו מדברים על העבר - מה היה, על ההווה - מה קורה עכשיו ועל העתיד - מה יקרה מעתה והלאה.
"'מתוקה, בכל בוקר כשאני רוצה לקחת אותך לגן, את בוכה ומנסה להחליט על דברים שאני לא מסכים כמו למשל מה תלבשי. בכל פעם את בוכה, שנינו כועסים ואני גם מאחר לעבודה. אני לא רוצה את זה יותר. לא רוצה לכעוס עלייך או לאחר, ולכן החל ממחר אנחנו לא נריב. כשהשעון יצביע על השעה שבע וחצי, אני ואת נצא מהבית. השעון הוא זה שקובע מתי אני מספיק לשים אותך בגן מבלי לאחר לעבודה"'.
ואל תתבלבלו. אומנם נראה כי נותנים לילדה כאן מעין תחושה של כוח, אבל כמובן שהכל עבודה בעיניים. הרי מדובר בילדה בת 5 שעדיין אפשר לתמרן, ולא במתבגרת בת 15. מיכל: "ילד שנאבק איתנו על כל דבר רוצה תחושה של כוח. ניתן לה את זה באמצעות כך שנגיד לה שהיא הקובעת והיא המחליטה, אבל באופציות שאנחנו נתן לה. כל בוקר היא תחליט איזה בגדים ללבוש - אבל מבין האופציות שנציע לה. עם זאת, היא תחליט אם להסתרק לפני היציאה או לא". ובהחלט - אם הילדה לא רוצה להסתרק או להתלבש, גם זה בסדר. "אתם לא רבים איתה. הכל בנועם", הדגישה דליות.
"ברגע שהשעון מראה את השעה שהחלטתם אתם יוצאים מהבית בלי ויכוחים. אולי היא לא תצחצח שיניים או שהיא לא תספיק לשתות את השוקו בבוקר, אבל אין מה לעשות. לכם זה לא משנה ואתם לא כועסים כי אין לכם מלחמה איתה", סיכמה.
וכיצד אפשר להתמודד עם העובדה שהילדה מקצינה את ההתנהגות שלה עד לכדי כך שלעתים רבות היא מגיעה לכדי אלימות? ולא, לקחת אותה לחדר שלה כדי שתחשוב על המעשים שלה זה לא בדיוק הפיתרון האידיאלי. "בכל פעם שהיא מרביצה אני לוקחת אותה לחדר. אם היא יוצאת משם - אני שוב לוקחת אותה לשם, וחוזר חלילה", סיפרה המאזינה.
"הפיתרון הזה לא עובד כי זה מאוד משפיל אותה", הסבירה מיכל, "אפילו שאתם צודקים - ברגע שאתם לוקחים אותה לחדר היא חשה את תחושת ההשפלה ולא מסוגלת ללמוד את מה שאתם רוצים שתלמד. מה גם, העניין הזה מוריד מכבודך כי עובדה שהיא עדיין מרביצה ונאבקת בך.
"תבהירו לה שלא מרביצים", קבעה מיכל נחרצות, "אם היא לא תצליח להתאפק ותרביץ, אל תריבו איתה אלא קחו את הקטנה ולכו לחדר. 'לי לא ירביצו', תאמרו. כשתרביץ, לכי לחדר שלך, הישעני על הדלת ואל תתני לה להיכנס. 'ארגע ואז אצא', תגידי. אחרי 60 שניות תוכלי לצאת החוצה. אם היא עדיין תבכה, שני נושא והציעי לה לבוא איתך לשחק. אם היא תחזור להרביץ, כנסי לחדר, שוב, עד שתלמד שלך לא מרביצים".
עריכה: מיכל דאבי