"כתבתי בשם של גבר, אמרו לי שזה לא הוגן, ונפל לי האסימון"
גם בישראל של 2024, הדרת נשים עדיין נפוצה • אורלי ארז לחובסקי ואסתי רידר אינדורסקי על המאבקים למיגורה • פרק 04
עם כל הצער שבדבר, גם בישראל של 2024 נשים רבות סובלות מהדרה, בין אם במקומות ציבוריים, באולמות אירועים, או אפילו בנסיעה באוטובוס. זו לא גזרת גורל. בפרק הרביעי של 'הרפורמיסטית', שוחחה אורלי ארז־לחובסקי עם אסתי רידר אינדורסקי, אקטיביסטית חרדית הפועלת לקידום מעמדן של נשים חרדיות למוקדי קבלת החלטות, על האתגרים, ההיסטוריה, והעתיד לבוא.
"ההפרדה המגדרית במרחב הציבורי החלה בפיילוט של משרד התחבורה, בכמה קווים בבני ברק וירושלים שנקראו 'קווי מהדרין' - בהם נשים התבקשו לעלות מהדלת האחורית ולשבת מאחורה", פתחה אורלי. "כשאישה התיישבה בחלק הקדמי של האוטובוס התחילו מתקפות מילוליות ולעיתים גם פיזיות כנגדה. כששמענו על המקרים האלה, החלטנו להביא את העניין לבג"ץ. ב־2011 בג"ץ קיבל את העתירה וקבע שכל קווי האוטובוס צריכים להיות פתוחים לציבור ללא כל אפליה, ושאסור לשלוח אישה לספסל האחורי או להגיד לה שהיא צריכה להתלבש בדרך כזו או אחרת. זיהינו את התופעה, ותקפנו אותה באמצעות תביעות ועתירות. זה הביא לשינוי בציבור. היום אנחנו רואים שמרבית הציבור הישראלי מתנגד ומבין את הסכנה בתופעת הדרת הנשים".
בתגובה, אמרה רידר: "הכל התחיל הרבה קודם. בישראל אין נשים במוקדי קבלת החלטות, במפלגות החרדיות. יש לנו ערים שלמות שמתנהלות עם אפס ייצוג נשי, והתוצאה היא כל מיני מקרים של הדרת נשים שהלכו והתרבו. בעיניי הסיפור של הדרת נשים באוטובוסים הוא תוצאה של העובדה שאין נשים במוקדי קבלת ההחלטות. אני יודעת איפה הייתי כשהרגשתי שאני פמיניסטית. זה היה במרתף טחוב בבני ברק, ישבנו קבוצה של נשים שהגיעה בעקבות הזמנה לדבר על נראות נשים במרחב הציבורי, זאת מבלי להגיד את המילים המפורשות פוליטיקה ופמיניזם. סיפרתי על עצמי, שכתבתי בשם עט של גבר בעיתונות החרדית. מישהי אמרה שזה לא הוגן, ובאותה שניה נפל לי האסימון והמשקפיים המגדריות הולחמו לעיניי. איפה שהסתכלתי ראיתי הדרה".
"הפרדות מגיל צעיר לא מביאות בחשבון צורה אחרת של משפחה"
"אני יכולה לראות את השינוי שעברנו", הודתה. "המקום שמדגים את זה הכי טוב הוא אולם החתונה. פעם היינו הולכים כמשפחה ונכנסים בנפרד. הייתה מחיצה בעיקר לריקודים. היום כשאת נכנסת לאולמי שמחות, את מגלה שיש רק מעלית אחת בצד של הגברים, והכניסה של הנשים היא מהצד של הפחים או המזגנים המטפטפים. הפרדות מגיל מאוד צעיר, שלא מביאות בחשבון צורה אחרת של משפחה. יש אבות חרדים שיש להם בנות והם רוצים ללכת להחליף ספר בספריה, ויש ספריות שיש בהן הדרה. אמא לא יכולה ללכת עם בנה בן ה־5 להחליף ספר".
עוד תיארה: "יש סיפור יפה על הרב שלמה זלמן אוירבך, שהיה אחד מגדולי הדור. מספרים שהוא נסע באוטובוס פעם, והתיישבה לידו אישה. הוא היה צריך לרדת תחנה אחרי, אך נסע שתי תחנות מעבר כדי לא להעליב אותה, כדי שלא תחשוב שהוא קם רק כי היא התיישבה לידו. התלמידים של הרב שאלו אותו למה, והוא אמר שלא רצה לפגוע באישה. זה העולם התרבותי והדתי שלי. עליו אני בוכה ואותו אני מנסה להחזיר".
בסיום דבריה, הדגישה אסתי רידר אינדורסקי, אקטיביסטית חרדית הפועלת לקידום מעמדן של נשים חרדיות למוקדי קבלת החלטות: "דמות פמיניסטית ידועה בישראל אמרה לי פעם: 'כשיהיו אחרייך חצי מיליון נשים חרדיות הבעיה תיפתר מאליה'. מה זה משנה כמה אנשים יש מאחוריי? מדינת ישראל צריכה להילחם על הקיום שלה כמדינה ליברלית בלי לחכות ולראות כמה חרדים ליברלים יילחמו. זה רק הקדימון, וזה משפיע על כולם וכולן".
עריכה: איתי נקסון ומיכל קדוש
