יהונתן (ג'וני) קן דרור, בן 28, בילה במסיבת הטבע בקיבוץ רעים בבוקר השבת השחורה לצד בת זוגתו יעל רוזמן בת ה־26. זמן קצר אחרי היוודע הבשורות האיומות בדבר מסע הטבח של מחבלי חמאס, נרצחו השניים בזמן שניסו להימלט מהתופת האיומה. אלה קן דרור, אימו של ג'וני, עמלה מאז על הנצחתו באמצעות סריגת תמנונים, אותם אהב בנה במיוחד, מספרת עליו בהרצאות, ומתנדבת בויצו, המשמש כמשפחה השלישית שלה ובית חם בתקופה הקשה מאז אותו בוקר. בפרק השלישי בפודקאסט 'פרק חדש' בהגשת מיכל פעילן, שוחחה עם אלה על האובדן ששינה את חייה, ועל ההתנדבות המעניקה לה ערך מוסף.
"לא ידענו בכלל שהוא היה במסיבה, הוא לא הודיע, ילד בן 28 לא מודיע להורים שלו", תיארה אלה תחילה. "התעוררתי מהאזעקות והתקשרתי אליו כדי שייכנס לממ"ד, בינתיים אני פותחת את הטלוויזיה ורואה את מה שאני רואה. באירוניה אחת גדולה אמרת לבעלי 'אנחנו חייבים להזעיק את המשטרה והצבא ולעזור לאנשים האלה'".
בהמשך, הוסיפה: "ב־6:30 החלו הטילים, וב־7:38 הבן שלי ויעלי כבר לא היו בחיים. הם היו בין הראשונים, ולמעשה אני יושבת בשבת הזו ולא יודעת שהוא מזמן איננו במשך שעות. ב־8:30 בבוקר מתקשר חבר של בעלי ואומר לו שבתו ראתה את יונתן במסיבה ושם התחיל כל האקשן. בשעה 18:30 בערב מתקשר חבר שהיה איתם ברכב וניצל, וסיפר שראה את יהונתן בבוקר בפעם האחרונה. מאותו רגע מבחינתנו הוא היה בגדר נעדר. בתחושה שלי, אני ידעתי שהוא כבר לא קיים. אני לא יודעת איך להסביר את זה. אבל מצד שני יש לך את התקווה והאמונה הזו שהוא ייצא משיח או בור, הוא היה ילד שידע לקרוא סיטואציות, ידע איך להסתדר. מהר מאוד הבנו בבית שקרה לו משהו, אבל כמונו וכמו כולם הכל היה כאוס גדול, אף אחד לא נתן תשובה".
לאחר שעות ארוכות של מתח, קיבלה אלה את הבשורה הנוראית. "ביום שני ההורים של יעל קיבלו את ההודעה, ובשלישי קברנו אותה. הבנתי שהם היו יחד ולא נפרדו, ושההודעה תבוא גם אלינו. בשישי בשעה 03:00 לפנות בוקר הגיעו 4 חבר'ה ודפקו בדלת. אמרתי שאני לא רוצה לראות אותם ושהם יילכו. אני ובעלי היינו מולם ולא אמרנו מילה. לא צעקנו, לא בכינו ולא שאלנו שאלות. היינו בהלם טוטלי. זו הייתה השעה הכי קשה. חיכינו ל־06:00 בבוקר, לשעה סבירה להודיע לבנות, בת אחת הייתה בחודשים מתקדמים של ההריון ומאוד פחדנו עליה. נאחזנו בתקווה הגדולה שהוא חטוף, ובאה הבשורה הכי קשה למשפחה, לאמא, להגיד שהבן שלה נרצח. אי אפשר לתאר את זה".
"יהונתן היה נפש חופשייה, דרור תרתי משמע", אמרה בכאב. "זה לא מנחם אותי, אבל זה מרגיע אותי באיזשהו מקום שהוא טרף את החיים. כמות החוויות שהייתה לו, אין אותה גם לאדם בן 80. הוא אהב מסיבות ומוזיקה ואוכל טוב, הוא אהב לרקוד, והיה יכול להיות בשלוש מסיבות בו זמנית. בשבילו זה היה חופש ואהבה. ג'וני היה ילד מאוד שנון ומצחיק, תמיד קרו לו את הדברים הכי מוזרים והוא תמיד ידע לצאת מכל המצבים. התכונה הכי יפה שלו - שהיה לו לב גדול ונתינה, הוא עזר לכל כך הרבה אנשים. תמיד הוא אסף סביבו את הנשמות התועות, כל האלה שהיו בשוליים הוא תמיד דאג להביא למרכז".
חרף המהלומה האיומה, אלה קן דרור נאחזת בחיים. היא מתנדבת בויצו, ומספרת על בנה ועל הטוב שהביא לעולם. "מה שעשיתי אחרי חודש וחצי זה לחזור להתנדבות שלי, לעיסוקים שלי", הודתה. "אני רואה בהתנדבות נשים חזקות, בנות 90, מגיעות למועדון לבושות, מאופרות, ולא מוותרות. אני אומרת לעצמי שאם הן עושות כזה מאמץ, יש לי רק מה ללמוד מזה. הסרתי את בגדי האבל, וחזרתי להתנדבות. הן אלה שנתנו לי את הכוח. המשפחה השלישית שלי היא ויצו. יש לי לאן ללכת, אני לא מוותרת על ההתנדבות בעד שום הון שבעולם. כל מיזם שקיים, אני שם כדי להפיץ את המסר של אהבה ואור".
"אני משוכנעת שאם ג'וני מביט בי שם במקום הטוב שלו, הוא מחייך אליי ואומר לי 'אימא, השארתי לך צוואה לא כתובה - לחיות את החיים, לטרוף אותם, לאהוב מהבטן, לתת מהלב", אמרה בקול חנוק. "זה אתגר גדול בשבילי. אני אומרת לעצמי שהייתה לי משפחה יותר ממושלמת, אבל גם עכשיו היא מושלמת, רק אחרת. אני מאמינה שהוא נותן לי את הכוח לקום על הרגליים ולעשות את מה שאני עושה. אנחנו כל הזמן עושים משהו כדי לצוף ולהשאיר את הראש מעל המים, כי אני יודעת שזה מה שהוא היה רוצה שנעשה. ג'וני היה ילד שמח, גם אנחנו צריכים להיות כאלה. למדנו מהמוות שלו שהחיים קצרים, שצריך לנצל אותם כל יום. הוא לימד אותנו מהו ערך המשפחה".
במהלך הפרק, שוחחה מיכל פעילן עם אורה כורזים, יו"ר ויצו ישראל, ושמעה עוד על ההתנדבויות, המשמשות בית עבור נשים רבות ברחבי הארץ.
ויצו ישראל היא הפדרציה הישראלית של ויצו העולמית, המפעילה 40 סניפים ברחבי הארץ, ואת רשת הביגודית, הנותנות מענה קהילתי חברתי לצרכים המקומיים לנשים, נערות וילדים. כל הפעילות הזו נעשית באמצעות כ־2,200 מתנדבות, נשות ויצו שפועלות ועושות לילות כימים למען החברה בישראל ולחיזוק החוסן הלאומי.
עריכה: אליעזר בן יהודה ומיכל קדוש