"יש לי שליחות בלהחזיק את התקווה"
הרבה הרפורמית נעמה דפני ואורלי ארז לחובסקי על פעילות התנועה הרפורמית בחיפה, ועל החיים ביחד, גם בימים אלה • פרק 16
סוגיית הדת והמדינה מעוררת הדים כבר שנים רבות. בפרק ה־16 בהגשת עו"ד אורלי ארז לחובסקי, אירחה אורלי את הרבה הרפורמית נעמה דפני, מנהיגת קהילת 'אור חדש', על העשייה של הקהילה הרפורמית בעיר חיפה.
"נושאי דת ומדינה הם היו תמיד נושא שקשה לקדם דרך הכנסת והממשלה בגלל האתגר הפוליטי", פתחה אורלי. "העובדה שהמפלגות החרדיות תמיד חלק מקואליציה קיימת או שותפות פוטנציאליות בקואליציה עתידית והן מטילות וטו על שינויים בנושאי דת ומדינה. כך נוצר מצב שיש קונצנזוס בציבור הישראלי לצורך בשינוי בנישואים אזרחיים, בתחבורה ציבורית בשבת אבל גם נושאים כמו פלורליזם דתי, זכויות נשים ולהט"ב, אבל אין דרך לשנות את החוק בגלל האילוצים הפוליטיים שהזכרתי. במצב הזה, הזירה המקומית היא פלטפורמה חשובה ליצירת שינויים. אנחנו באמת רואים שיש יותר ויותר ערים שבהן ראשי הערים וראשי המועצות מקדמים סדר יום ליברלי. אנחנו במרכז הרפורמי עובדות עם קהילות רבות ברחבי הארץ על מנת לקדם שיוויון, חופש דת ופלורליזם במישור המקומי".
בהמשך, שיתפה דפני בדרך שעברה עד ליהדות הרפורמית: "אני חיפאית גאה מלידה", אמרה תחילה. "האמת היא שפשוט ברחתי מלהיות רבה רפורמית. המון שנים לא רציתי להיות רבה רפורמית. זה היה נראה לי תפקיד ציבורי ואני אדם מאוד פרטי. תפקיד שכל כך הרבה אנשים מרשים לעצמם לשאול שאלות אישיות מבלי שהם מכירים אותי בכלל, פחדתי שההחלטות הדתיות האישיות שלי יושפעו מזה שמסתכלים עליי. פחות או יותר עם ההחלטה להיות אמא, להיות המבוגרת האחראית בחדר, התקבלה ההחלטה ללמוד רבנות. כל פעם לקחת את זה עוד שלב, היה ברור שאני לא אהיה רבת קהילה לעולם והנה אני לא יכולה לדמיין לעשות משהו אחר. יש משהו מאוד בסיסי שהחיפאים גאים בו. הסיפור שלנו הוא קיום משותף. אנחנו גאים בזה שאנחנו ביחד. הסיפור עצמו, העובדה שאנשים מרגישים גאים בסיפור שלהם, זה הבדל תהומי בין חיפה לערים אחרות. חיפה עיר נפלאה, יש בה הרבה מאוד אתגרים, אנחנו גרים ביחד, אבל רוב השכונות לא מעורבות של יהודים וערבים".
"'אור חדש' מבקשת לראות את עצמה כבית ומגדלור, בית לאנשים שהם חברי וחברות קהילה, ומגדלור במובן הזה שהייתי רוצה לראות חיפאים וחיפאיות יהודים שחושבים על יהדות שהיא פתוחה, שיוויונית, מחויבת לכבוד האדם באשר הוא", התייחסה לפעילות העמותה. "חלק מהמחויבות שדת יכולה להסביר פנים, שהדת יכולה להיות מאירה ושרבה יכולה להיות מנהיגה דתית. העולם הליברלי צריך לא לפחד לדבר על ערכים, גבולות ומחויבות. יש לנו ערכים. אנחנו לא רק פלורליסטים. יש לנו את הערכים שלנו ואנחנו מביאים אותם לשולחן, ואני מרגישה שכשאנחנו מביאים אותם מבלי להתבייש אז יש להם מקום. כשאנחנו מתנצלים על עצם זה שיש לנו עמדות שחס וחלילה פוגעות במישהו, אז קל לנפנף את זה. אני חושבת שאחרי 7 באוקטובר אני מזהה מהצד האורתודקסי הרבה יותר נכונות לשיח. אפילו לקרוא לי הרבה שזה חשוב במובנים מסוימים, במרחב הציבורי זה חשוב".
על פועלה בזמן המלחמה, אמרה: "הפלאפון פתוח מאז 7 באוקטובר. בתקופת השיא היו 38 חיילים וחיילות בשירות מהקהילה, הם יכולים להתקשר בכל שעה והם יודעים את זה. אין הרבה שיחות באמצע הלילה אבל כשיש אנחנו עונים כאילו זה עשר בבוקר. אז קודם כול זה המוקד לחיילים ולחיילות שלנו. אבל לכל החיפאים בכלל איך יוצרים מרחב שמחזיקים בו גם את הייאוש והתקווה, שיש בו מקום לבכי אבל גם לאיזשהו חיוך בסוף. הרי ישראלים אנחנו מתנהגים כאילו לא קרה כלום, יש אזעקה, עשר דקות, חזרנו, לא קרה שום דבר, אבל משהו בלב נרעד. אז איך מייצרים את החוסן שאנחנו בסדר אבל מצד שני נותנים מקום לפחד ולחשש. בחודשים האחרונים אנחנו קוראים לזה 'המרכז לחוסן ולתקווה', שממש אנחנו מביאים בכל מיני קשרים גם של התפילה, גם של המוזיקה, בתי מדרש שאנחנו עושים, גם של יצירה, עבודה עתידית עם פסיכולוגים, של איך אנחנו יוצרים מרחב שבו בעדינות בעדינות אנחנו מעבדים את מה שהיה איך אנחנו דרך כלים של אקטיביזם חברתי מחזירים תחושת שליטה במציאות. אפילו ההתנדבות קטנה ביותר מחזירה תחושת שליטה".
עריכה: עידו טבת ומיכל קדוש
