מאזינה: "בתי בת ה-3 וחצי עושה פיפי במיטה, מה עושים?"
המאזינה מספרת על בתה הקטנה שנגמלה מחיתולים לפני כחודש אך מאז לא מפסיקה לעשות פיפי בלילות - מיכל: "הגוף והנפש עובדים ביחד"
לפעמים אנחנו יכולים להצמיד התנהגות של ילד לאיזשהו אירוע ולפעמים לא. זה יכול להיות כתוצאה של כל כך הרבה דברים אחרים, אבל אנחנו תמיד מחפשים סיבה ושואלים
את עצמנו למה. כשאנחנו מחפשים סיבה, אנחנו כל הזמן הולכים אחורה, אבל גם אם נלך אחורה זה לא אומר דבר. כי יכול להיות שכל כך הרבה דברים עברו על הילדה ולא שמנו לב, או שזה לא היה בנוכחותנו - בקיצור אין מה לחפש סיבה. הילדה כנראה חשה שהיא איבדה את השליטה במקום המסוים הזה, והעובדה שהיא עשתה בעיות בתהליך ההרדמה בלילה, מראה שהיא באמת ילדה שלוקחת שליטה על המצב, על המציאות הזו. בגן היא עשתה טרור לגננות בתהליך השינה, ובבית היא הייתה מקסימה, כי היא מספיק חכמה, היא הבינה שהיא לא יכולה עליך אבל עדיין נשאר לה הרצון והצורך הזה שהוא כל כך טבעי, הוא כל כך נכון - להיות בשליטה על החיים. אז היא הוציאה את זה בצורה של כעס ושל אגרסיות - 'דווקא! אני אראה להם'. הדברים האלה הם לא מודעים והם לא נעשים במזיד. ילדים חושבים מהלב, ילדים פועלים מההרגשה, זה לא שהיא תכננה להיות כזו.
אם היא הרגישה שנלקח ממנה המקום שבו הייתה בשליטה, אולי זה הגורם שמביא אותה לסרב לסמכות ואנו רואים את זה יוצא אצלה בצורה של אגרסיות. אבל כשהיא השלימה עם כך שאין לה ברירה וזה חייב יהיה להיות כמו שאימא ואבא רוצים - אז למעשה היא הרגישה תחושת הפנמה של הסמכות, של מישהו אחר שקובע במצב הנוכחי, ולכן היא גם הרפתה מהצורך לשלוט. יש פה הפנמה של גבול.
כשהיא עושה פיפי בלילה, יכול להיות שזה נובע מהפנמת הסמכות שגרמה לה לאבד את השליטה. לכן יכול להיות שהיא מנסה להחזיר לעצמה קצת שליטה בכך שהיא מביאה אותך אליה למיטה בלילה. זה לא דבר שהיא נהנית ממנו, אבל אנו מבינות ויוצאות מתוך נקודת הנחה שיש פה משהו לא פתור מבחינה רגשית - השליטה שלך, השליטה שלה, הפנמת הגבול - יש פה משהו.
מה שצריך לעשות הוא לשחרר אותה מהתחושה הזו - לא לדבר איתה על זה, ממש לא! כי מה שאת עושה בבוקר - 'שיחת הפקת לקחים', זה לא דבר רצוי, כי היא מבינה לבד. היא מתעוררת בבוקר ושוב מוצאת את עצמה רטובה ומתביישת, כי היא יודעת שהיא יכולה.
כדי להחזיר לה את השליטה בכל התהליך הזה שהוא לא מודע, שילוב של גוף-מוח-רגש - יש להניח לה לגמרי. לא מדברים על זה יותר. כשהיא בוכה בלילה, או אם את רואה שהיא רטובה - תחליפי לה מכנסיים, שימי לה מגבת מבלי שהיא תשים לב. בבוקר כשהיא קמה ושואלת מה היה בלילה - תגידי ש'ברח לך פיפי, אנחנו מחכות בסבלנות עד שהגוף שלך ייזכר, כמו שהיה קודם, יש לי סבלנות ואת הרי ילדה מקסימה ונהדרת'. ואם היא שואלת למה בורח לי פיפי? תעני שאת לא יודעת, 'לפעמים קורים כל מיני דברים, אנחנו נחכה עד שהגוף שלך יחזור לזה עוד פעם, אנחנו ממש לא דואגים'. כך למעשה את מורידה לחץ, אנחנו לא מדברים על הנושא של העלבון, אנחנו לא יוצרים שוב איזושהי ציפייה שרק מלחיצה אותה שוב, ואנחנו נותנים לגוף, לנפש, ללב ולשכל לעבור את התהליך הזה, להיכנס שוב לשגרה עד שיום אחד היא שוב תקרא לך כשהיא צריכה פיפי, ואולי אפילו תקום לבד.
מה שנוצר עכשיו זה לחץ - ואיך אנחנו מתקנים לחץ? רק על ידי רוגע ותחושה שזה לא עניין גדול.
הגוף והנפש עובדים ביחד, ויכולות להיות הרבה סיבות למה שקורה, אז תניחי לזה, עזבי, זה יחזור לבד בקצב שלה, כשהיא תרצה. לא מדברים על זה יותר, לא מעלים את זה יותר. את יכולה, דרך אגב להחליף מצעים כשהיא לא רואה. אבל יכול להיות שהיא עדיין תשאל - אז תגידי לה 'ברח לך פיפי' בפשטות - זה לא עניין - אסור לעשות מזה עניין. כשעושים ממשהו עניין, אפילו אם נדמה לנו שאנחנו עושים את זה בטוב, אנחנו מקבעים בעצם את ההתנהגות (ככה אגב אנו גם מקבעים התנהגויות טובות, ברגע שעושים מהן עניין, אבל הצרה היא שכך גם מקבעים התנהגויות רעות), לכן די! יורדים מזה ולא מדברים, לא מעלים את זה ופשוט אומרים - אני מחכה בסבלנות, הגוף שלך צריך להיזכר, זה לא עניין.
