פסוקו של יום - "האם עיוורון לא מגביל ניידות? בואו נחשוב על זה רגע..."
גבי מביע את דעתו על הידיעות המטרידות בעיתוני הבוקר, ובפרט לידיעה על קשישה עיוורת שזכתה לכתף קרה מהביטוח הלאומי - האזינו
כמובן שעוד נגיע היום לעניין המרכזי של היום שהוא החלטת הבג"צ לגבי המסתננים, החלטה חשובה מעין כמותה שהתקשורת בצדק נותנת לה בימה, אבל קודם כמנהגנו רב השנים נפנה לאותיות הקטנות, אל הכתבות הזנוחות, כי שם נמצאים הסיפורים המקוממים באמת, שם נמצאות פסיקות בתי המשפט ההזויות ביותר.
זה הסיפור: אישה בת 60, עיוורת ומוכת מחלות כרוניות כשלה בניסיונה לקבל מהמוסד לביטוח לאומי קצבת שירותים מיוחדים, קצבה דלה אבל הכרחית למי שהוא עיוור וקורבן של מחלות רבות. שתי ערכאות של הביטוח הלאומי דחו את בקשתה ובתה החליטה להשליך יהבה על בתי המשפט בישראל כדי לחפש צדק. וכך הגיעה לאולמה של השופטת שרה שדיאור מבית הדין האזורי לעבודה בירושלים. כבודה בחנה אחת לאחת את טענותיה של הבת ובעיקר את הטענה שבניגוד לקביעת רופאי הביטוח הלאומי האם עצמאית בניידותה בבית. 'איך אפשר להתעלם מהגיל, מהמצב הבריאותי, ומהעיוורון של אימי?' אמרה הבת מנהמת ליבה, והשופטת המנוסה, נו בכל זאת היא הייתה מנהלת בכירה בביטוח הלאומי טרם היותה שופטת, השיבה לה במשפט שיוכתר להלן כפסוקו של יום - 'עיוורון כשלעצמו אין בו כדי להגביל בניידות', אמרה השופטת.
לפעמים עיוורון הוא רק תירוץ
וואלה?! עיוורון לא מגביל בניידות... אתם רואים את העיוורים כל הזמן הולכים ברחובות בלי כלב ובלי מקל ומדלגים להם מעל מהמורות, ונוהגים, ומטיסים מטוסים? כי עיוורון לא מגביל בניידות, זה ידוע, אמרה את זה השופטת של בית המשפט האזורי בירושלים. השופטת קבעה אבל מה שהיא שכחה לעשות לפני הדיון זה דבר מאוד פשוט - להיכנס למיטתה, לחבוש על עיניה כיסוי בד שחור, ומאותו הרגע לקום ולהתנהל בבית עצמאית כי היא בעצמה אומרת הרי שעיוורון הוא דבר שאיננו מגביל בניידות. הבה ניראה את השופטת עם כיסוי שחור על עיניה, קמה הולכת למקלחת, מחפשת את הסבון, מגיעה למטבח, מחממת קפה, מחפשת את הסוכר, שופכת שתי כוסות קפה, מנסה לא לדרוך על הכוס שנפלה אתמול כשהיא פגעה בה בטעות לפני שהיא הלכה לישון, לזכור איפה מונח הכיסא כדי לא להיתקל בו, ולבצע את שאר מטלות הבית... אבל השופטת לא עשתה את זה ולכן בלי להתבלבל היא קבעה את משפט המאה שכל עיוור צריך לחרוט אותו על לוח ליבו - 'עיוורון כשלעצמו אין בו כדי להגביל בניידות'. אמא, למה הגעתי למקום הזה ואני צריך לחזות בשטויות האלה?!
בתי הדין קיימים כדי לתקן עוול שנגרם על ידי רשויות המדינה וכך עשה אתמול הבג"צ שהכריע בעניין המסתננים והחליט שלא כל חוק הוא חוק ראוי. בתה של העיוורת חשבה לתומה שבית המשפט יתקן את עוולת הביטוח הלאומי לדעתה, אבל כבוד השופטת הצדיקה אחד לאחד את סעיפי ההחלטות של הוועדות הרפואיות של הביטוח הלאומי למעט בדבר אחד שהסכימה ללכת עם התובעת - עניין הרחצה. 'נכון', הודתה השופטת, 'הרופאים קבעו שאמך זקוקה לעזרה בהכנות לרחצה, ולעזרה קלה ברחיצה מתחת לרגליים. 'ואני סבורה', היא אמרה, 'שאין צורך בליווי מלא'. 'רגע', אמרה הבת, 'הרי הרופאים אמרו בעצמם שאימי זקוקה לעזרה בחימום האוכל, בהגשתו, ובנטילת תרופות'. 'נכון', אמרה לה השופטת, 'והם נתנו לה כמה נקודות לסיוע מועט'. ולפני שהיא שלחה הביתה את העיוורת את בתה היטיבה לסכם את עניינה באופן פיוטי, וכה אמרה - 'יגעתי ולא מצאתי פגם בהחלטת הוועדה'. המסקנה הכללית היא שהעיוורת איננה תלויה בעזרה לזולת.
הבה נסכם - אני מאחל לכבוד השופטת שרה שדיאור אריכות ימים ובריאות טובה וראייה חדה כשל נץ עד אחרית ימיה, ושרגליה גם בגיל 90 יהיו קלות כרגלי איילה, ושמיעתה כשמיעת דוברמן צעיר, ותנועותיה חדות כתנועתה של צ'יטה בסבכי הג'ונגל וכל כולה תהיה סמל של בריאות ולא תזדקק לעולם לסיוע של הביטוח הלאומי ושל בתי המשפט, כי אם תשכב במיטתה עיוורת חרשת נכה ומוכת כאבים, תמיד יימצא שופט הדור הבא (ואני מקווה מאד שלא) - שיוציא תחת ידו פסק דין כמו זה שכתבה גיבורת סיפורנו שסיכומו - 'עיוורון כשלעצמו אין בו כדי להגביל בניידות'.
