ויקטור מיימון חי במאהל ארלוזורוב: "אנשים הלכו לתפוס מחסה בחדרי אשפה. זו שואה!"
ויקטור מספר על מצבו הקשה בעקבות הסערה ובהמשך מצטרף יואב בן ארצי, מנהל תחום התמכרויות, דרי רחוב ושיקום האסיר בעיריית תל אביב, ומסביר איך מתמודדת העירייה עם ויקטור ועם חבריו למאהל
אפרת קורמן
הסערה מסעירה את כולם. אימא שלי מתעצבנת שצריך ללבוש המון שכבות כי קר, סבתא שלי בדיכאון כי היא סגורה בבית ולא יכולה לצאת, החבר שלי שונא ללכת עם מטריה ומעדיף להירטב עד שיגיע לאוטו שלו ואפילו הכלב שלנו מעדיף לעשות את הצרכים שלו בבית כי מספיק רטוב שם בחוץ. האמת? אנחנו סתם מתבכיינים. "הבעיות" האלה מתגמדות מול הצרות האמיתיות של מחוסרי הדיור, עבורם להיות סגורים בתוך בית לבושים בשכבות של בגדים חמים זה חלום רטוב. בינתיים, רק רטוב להם. וקר.
ויקטור מיימון, 51, בן למשפחת ניצולי שואה המתגורר במאהל ארלוזורוב בתל אביב, שיתף את גיא זהר במצבו הקשה בעקבות הסערה: "הכול הוצף במים, הבגדים והשמיכות שלנו רטובים לגמרי ואנשים ברחו מפה כדי לתפוס מחסה בבניינים וחדרי אשפה. נותרנו אני ועוד שניים או שלושה אנשים. מדינת ישראל שכחה את האנשים פה! אנחנו מרגישים כמו בשואה שנייה!".
מיימון סיפר כי הוא חולה אסטמה וחושש כי לקה בסרטן הריאות אך צריך לעבור בדיקות כדי לוודא זאת. עוד אמר כי מצבו הלך והדרדר במהלך השנים: "אני כבר 20 שנה ברחוב. עמידר לקחו לי את הדירה, שתי בנותיי לא גרות איתי, אחת התחתנה ועוד אחת בדרך. אני גר באוהל פשוט וקטן ומה שהולך פה זו פשוט קטסטרופה- כל האוהל מלא במים, אני לובש מכנסיים קצרים וסנדלים כי אין לי מה ללבוש".עוד הוסיף כי אינו עובד וחי מקצבת הביטוח הלאומי בעקבות מחלות שנגרמו לו מהשהייה הממושכת ברחוב. מיימון הדגיש כי קיבל הצעות לעזרה אך סירב: "הציעו לי מקומות של נרקומנים ואני לא מעוניין להגיע למקומות האלה. אני חייב להישאר כאן ולטפל באנשים שנותרו איתי כי הם ממש מסכנים . אחד מהם, דני בן 63 הוא חולה סוכר, קטעו לו את האצבעות של הרגליים והוא לא מתפנה כי אני מטפל בו טוב ובמקומות אחרים מתעללים או גונבים ממנו".
מיימון יצא בהצהרה נרגשת: "אני מבקש מממשלת ישראל, לשכת הרווחה ושר השיכון לבוא ולראות אותנו. לפני שלושה ימים מישהו נפטר כאן מדלקת ריאות. הייתי פה בסופה הקודמת שהייתה יותר קשה, התמודדתי ושרדתי. יש לי כוחות להתגבר על המקום פה ואני נותן לאנשים תרופות, אוכל ובגדים חמים אבל אנחנו מפחדים שלא ימותו לנו עוד אנשים". גיא זהר צירף לשיחה את יואב בן ארצי, מנהל תחום התמכרויות, דרי רחוב ושיקום האסיר בעיריית תל אביב. בן ארצי הביע את הערכתו כלפי מיימון: "אני מעריך את האדם, את המחאה שלו ואת האופן בו הוא מבטא אותה גם בשם אנשים אחרים. הוא תפס שם מעין סוג של מנהיגות ועל זה מגיע לו כל הכבוד". מצד שני אמר כי חשוב לציין שעיריית תל אביב-יפו, מנהל השירותים החברתיים והעירייה בכללותה עובדים עם הערכים הבסיסיים שהם ערכי בני האדם- הערכים האנושיים: "היינו שם אתמול כדי להציע לאותם אנשים מענה, מקום חם שבו יקבלו ארוחה ומקלחת חמה. ישנם לפחות שלושה מקומות שונים הפתוחים לאנשים שנמצאים במאהל אך ורק ללילות הקרים האלה. אנחנו מציעים להם מעבר לזה אבל הם לא מעוניינים".
בן ארצי התייחס למקרה של דני, אותו חולה סוכר קטוע האצבעות: "לדני ניתן מענה טיפולי, ממושך וסיעודי שעלותו 9000 ₪ אך הוא עצמו מסרב לקבל עזרה ולעבור למקום אחר". לדבריו עיריית תל אביב מנסה בימים ובלילות הקרים האלה להציע מענה דיורי הלנתי אך ויקטור מיימון רואה את עצמו כמנהיג שלא יכול לעזוב ולהפקיר את האנשים הנמצאים בסביבתו: "אני בהחלט מעריך אותו על זה אבל ביקשנו ממנו לעשות רגע "חושבים" ולהגיד בימים האלה 'אני דואג גם לעצמי ואגיע למקומות שהעירייה מציעה לי' אך הוא מסרב ואי אפשר לכפות עליו את זה".
בתל אביב יש כ-500 מטופלים ביחידת דרי רחוב המקבלים מענה מהיחידה. ברחובות העיר נמצאים כ-80 אנשים שמסרבים לקבל את הסיוע: "אנחנו עושים סיורי יום ולילה בכל ימות השנה ובימי החורף אף מתגברים אותם. לאותם אנשים המסרבים להגיע לגגונים מטעמיהם אנחנו מחלקים שמיכות ושתייה חמה לפעמים גם פעמיים בלילה". בן ארצי סיפר כי הבוקר הגיעו שוב אל אותם האנשים שסירבו אמש (ג') להגיע לגגון כדי לנסות לשכנע אותם לעבור: "במידה והם לא רוצים לעבור בודקים מה מצבם, מחליפים להם את השמיכות הרטובות ונותנים להם שתייה חמה". עוד הוסיף: "אנחנו מאמינים שדיאלוג הרחוב המשמעותי הזה יקדם אותם אל עבר הפתרון המיוחל, מתישהו יפתח חלון הזדמנויות והם גם יענו לשירותים שאנחנו מציעים להם".
גיא זהר אמר שאם הסופה תתגבר אולי האנשים יפתחו ויסכימו לקבל עזרה ובן ארצי השיב כי זה קרה בשנים הקודמות: "היה רף מסוים שעד אליו יכלו להגיע ובשלב מסוים חלקם התפנו מהרחוב אך חלקם גם התעקשו להישאר. קשה לי להעריך למה הם עושים את זה אבל חשבתי לעצמי שהשהייה ברחוב בעצם חפה מכל מחויבות ואחריות. ישנה סוג של חירות פנימית שכל אדם היה שואף אליה לפרק זמן מסוים והיא אולי אפילו ממכרת, אבל אולי אני טועה".
