חיילים אמיצים שלנו,
מי מאיתנו לא עבר אי-פעם בימי חלדו? והרי כולנו עוברים, כל הזמן. עוברים דירות, עוברים מדינות, עוברים מצבי רוח, וברוח ימינו אנו - עוברים משקט למלחמה, ממלחמה לסטטוס-קוו...
ואולי המעבר הוא תכלית הקיום? אולי דווקא בעצם המעבר אנחנו מייצרים לעצמנו איזו תמונת מצב רגשית, לאו-דווקא נכונה, שאומרת ש"הכל בסדר", ש"עולם כמנהגו נוהג"... האמנם, כמו שאפרים ברקוביץ נוהג לומר, המעבר הוא בסה"כ מטאפורה לשכר-דירה גבוה מדי? או שמא, כדברי אורי לס, אתה לעולם לא מצליח לעבור מילדות לבגרות אם לא נולדת מבוגר...?
אכן תמונות קשות, יונית.
כדברי ג'ק הנדי (ותודו שאין עליו): "דבר מצחיק בלנסוע עם המכונית שלך אל מעבר לצוק הוא שבזמן שהמכונית עדיין באוויר, אתה עדיין לוחץ על הבלמים".