103FM
103FM
האזנה לשידור החי
עכשיו בשידור

מצדיעים לאלבומי המופת - והפעם: האלבום 'פצעים ונשיקות' של 'מוניקה סקס'

רז שכניק מארח באולפן את חברי להקת 'מוניקה סקס' בתכנית מיוחדת שמצדיעה לאלבום המופת 'פצעים ונשיקות' שיצא בשנת 1995


 

 

פצעים, נשיקות וזיכרונות: "מוניקה סקס" חוזרים לאלבום הבכורה

חברי להקת "מוניקה סקס", יהלי סובול, פיטר רוט ושחר אבן-צור התארחו בתוכנית "אלבומי המופת" של "רדיו ללא הפסקה 103FM" וחזרו לימי אלבום הבכורה שלהם "פצעים ונשיקות" משנת 1995: "עפנו על זה. אורגיות על הגג, שתייה עד מאוחר. התהוללות אחת גדולה"

בפברואר 1995 הוציאו חברי להקת "מוניקה סקס" את אלבום הבכורה שלהם "פצעים ונשיקות", שכלל כמה מהשירים הטובים ברוק הישראלי, ביניהם "מכה אפורה", "על הרצפה", "כל החבר'ה", שיר הנושא "פצעים ונשיקות", "סאן חוזה", "180", "הר של בייגלך", "עוד פעם" ועוד. הזמר, יוצר מרבית שירי הלהקה והגיטריסט יהלי סובול, הגיטריסט והבסיסט פיטר רוט והמתופף שחר אבן-צור, שלושת מייסדי הלהקה החברים בה עד היום, הגיעו לאולפן "רדיו ללא הפסקה 103FM" כדי לחזור לאלבום ההוא בתוכנית "אלבומי המופת". הם לא שכחו לתת קרדיט למפיק המוזיקלי של האלבום, ירמי קפלן, ולבסיסט יוסי חממי, שהיה אז חבר בלהקה.

"הלהקה התחילה בבית ספר", נזכר אבן-צור. "יהלי ואני למדנו יחד מגיל צעיר מאוד. בכיתה ד' כבר התחלנו להקה. בתיכון הרגשתי שנכנסנו לסצנת הרוק בדקה ה-95. כבר נהיו להקות שצמחו מהשכונה ועשו, ואנחנו באיזשהו רגע זה איכשהו קרה, וקפצנו והפכנו להיות להקה. אבל זה היה כבר בסוף הגל הזה של הלהקות. אני זוכר את עצמי בצבא שומע את הקספרים". "זקני צפת ואיפה הילד יצאו בערך שנתיים לפנינו", הוסיף סובול. "היינו קיימים מ-92' אבל האלבום יצא בפברואר 95'. הקלטנו אותו ב-94'. עשינו מן מסלול כזה שהיה אז מקובל. קמנו, הופענו שנתיים, הגיע חיים שמש מחברת התקליטים 'הד-ארצי' וראה אותנו. למחרת הוא בא לחדר החזרות ואמר שהם רוצים להחתים אותנו. זה היה ממש קלאסי". "הייתי היום בחדר החזרות הזה והיה לי פלאשבק מטורף", סיפר רוט, "הוא נשאר אותו הדבר. שם הקלטנו את הדמו שהביא לנו את החוצה ב'הד ארצי'".

"היינו בהתחלה על הגל של להקות 'רוקסן' (מועדון הופעות בצפון תל אביב), אבל הוא כבר היה רגע לפני שהוא יורד ומתרסק", המשיך רוט. "אנחנו יותר להקת 'לוגוס' (מועדון הופעות במרכז תל אביב) מובהקת, יותר מלהקת 'רוקסן'. היינו להקת חימום של 'איפה הילד?', שלקחו אותנו לכל הסיבוב של האלבום השני שלהם, 'שדים'. היינו איתם בכמה וכמה הופעות. הספקנו להיות בכמה ערבי להקות ב'רוקסן', אבל אנחנו יותר להקת 'לוגוס' מאשר להקת 'רוקסן' מובהקת". "הייתה אז תחרות גדולה, אבל האמנו במילים של יהלי", הדגיש אבן-צור. "היה שם עוגן שאמרתי שזה יחבב את כולם, לא יעזור להם. זה, נחתוך עם זה החוצה. זה היה מה שלדעתי ייחד אותנו. משם שאבנו את הביטחון שלנו, נראה לי".

האם העובדה שיהלי הוא בנו של המחזאי יהושע סובול עזרה להם? "אני באמת שלא חושב ככה, באמת באמת", השיב יהלי סובול. "אבא שלי הוא איש מאוד מצליח במה שהוא עושה, אבל הוא איש תיאטרון, אין לו כל כך נגיעה למוזיקה, והוא מאוד מאוד לא בן אדם לקשרים וקומבינות. הוא לא מכיר אף אחד בעולם המוזיקה וגם אם הוא היה מכיר זה לא היה עוזר לי". "זה הוזכר פעם אחת באיזה מקומון בתל אביב, היה איזה משהו שטותי ואף פעם זה לא היה פקטור", הדגיש רוט. "חוץ מזה שיהושע הוא איש של מילה ויהלי הוא איש של מילה". "יהלי כתב מעולה, אז לא בטוח שזה כל כך שינה", ציין אבן-צור. "זה ייחוס אמיתי, אבל אם יהלי לא היה כותב כל כך טוב זה לא היה עוזר בשום צורה".

הסינגל הראשון שיצא מהאלבום היה "כל החבר'ה", שמספר על אונס קבוצתי. "כתבתי את השיר בעקבות ידיעה שקראתי בעיתון, על אונס שקרה בטבעון", סיפר סובול. "באותו רגע אחרי שקראתי את הכתבה כתבתי את השיר. לא מזמן מצאתי את הנייר שכתבתי עליו ויש שם עוד כל מיני בתים. אחד הדברים שקרו עם השיר הוא שהמרכז לנפגעות אונס ביקש מאיתנו לשתף פעולה וצילמנו איתם קליפ. הרגשתי שזה מתקבל טוב על ידי שרציתי שיקבל את זה טוב. הרגשתי שלא פגעתי פה אלא להפך, הצפתי משהו וזה בסדר, וזה היה הסינגל הראשון שהוצאנו".

הלהיט הגדול של האלבום היה "מכה אפורה", שכיכב בפתיח של הסדרה "פלורנטין", שכיכבה אז על מסך ערוץ 2. "הרעיון לספר סיפור בגוף שלישי בשיר הגיע מזמר שאהבתי באותה התקופה שנקרא לויד קול", הודה סובול. "אחד הדברים היפים אצלו היה הסיפורים שסיפר בתוך השירים. זה משהו שמאוד עניין אותי וניסיתי לעשות כמה פעמים בתקופה ההיא, באלבום הזה. יש בשיר כמה חוויות אישיות שמקובצות ביחד. לקחתי קצת מהחיים והרבה מהפנטזיה. הייתה לי חברה, גרנו בדרום תל אביב, ובלב תל אביב. המשפט הזה 'נמצא עבודה זמנית וגם נחתום בלשכה', הייתה מעין תרמית כזאת שרצה, שהיו מוצאים עבודה זמנית וגם חותמים בלשכה, זה אמיתי, מישהו הציע לי לעשות את זה".

להיט גדול נוסף הוא "על הרצפה", שייצר טקס מיוחד אצל הקהל. "הייתה הופעה שבה ב'על הרצפה' כל הקהל נשכב על הרצפה והרים את הרגליים באוויר באקט טקסי", סיפר רוט. "זה קורה עד היום", הוסיף אבן-צור, "בהופעות אנשים מבוגרים נשכבים על הרצפה ומרימים רגליים". וסובול משלים: "לא כולם קמים. יש כאלה שנשארים לשכב וצריך לעזור להם". על כתיבת השיר הוסיף: "זה אחד השירים הראשונים באלבום הזה. כתבתי אותו בגיל 16-17. שחר זוכר אותו עוד מלפני הלהקה". "יהלי לא כל כך רצה אותו בתקליט", חשף רוט, וסובול התוודה: "תמיד יש לי בעיה עם השיר שהכי מצליח מהאלבום. מסורתית, אני תמיד מנסה להעיף את השיר שאחר כך נהיה הלהיט הכי גדול. זה איזה 'פאק' לא ברור אצלי".

לגבי שיר הנושא "פצעים ונשיקות" הודה סובול: "השיר הזה ההתחלה שלו מבחינתי זה 'Only You' של ה-'Flying Pickets'. גם המהלך ההרמוני מאוד דומה, מושפע, במילים עדינות. הם עשו את זה עם קולות והרעיון גנוב משם, לקחת את הירידה ההרמונית הזו, שהיא מאוד שכיחה בפופ, הירידה מדו דיאז, לסי, ללה, ולעשות שיר עם קולות שמתלבש על זה, כי אהבתי את המקור". "האשימו אותנו שזה גנוב מ'הבא בור הוא סוס' של 'נושאי המגבעת'", ציין רוט, וסובול הוסיף: "יש לי כלל אחד לגבי גניבות, שמותר לגנוב, כל עוד אתה כותב שיר טוב. אם השיר לא טוב אז אסור לך לגנוב".

את השיר "180" יצר ושר המתופף שחר אבן-צור, שנזכר: "השיר הזה נכתב אחרי שהשתחררתי מהצבא, כשעבדתי בעבודה מועדפת כשומר בגן ילדים. ישבתי על כיסא קטן עם שולחן קטן וחיכיתי לאמהות שיבואו לאסוף את הילדים. הייתי עושה סיורים, התחברתי מאוד עם הילדים, קיבלתי כריכים. זה היה ממש הסדר קבוע. ושם כתבתי את השיר שהוא מעין צעקה על כל מה שקורה בשכונה שבה גדלתי, שזה שינקין ומה שהיא הפכה להיות. גדלתי בדירה ברחוב רש"י. ההורים שלי עברו לשם ב-1974 וגרים שם עד היום. השכונה התהפכה לי כשהתחילו להסתובב שם המון מוזיקאים. נהייתה סצנה וכל אחד נהייה רוקסטאר, כשלי עדיין יש קשיים לשרוך את האולסטאר. אהבתי מאוד נירוונה באותה תקופה ופיטר עזר לי להלחין את השיר הזה, כי עוד לא ממש ידעתי לנגן, אבל ידעתי מה אני רוצה".

השיר "סאן חוזה" הפך ללהיט הופעות, כפי שסיפר פיטר רוט: "בגלל שהופענו המון בתקופה הזו הוא הך לשיר הופעות ומשם הקהל זכר אותו ואהב אותו". סובול סיפר: "לא הייתי בסאן חוזה. הייתה מישהי שנסעה למיניאפוליס, אבל זה לא הסתדר עם השיר. חיפשתי משהו שיישב לי קצת יותר טוב במלודיה. כשכתבתי את השיר הוא היה בסגנון סווינג. כשהבאתי אותו ללהקה הם אמרו לי שזה נשמע קצת חנוני והציעו שניקח אותך לרוק. ברגע שיישרנו אותו הוא קיבל נוכחות". "הוא היה בסגנון חנן יובל, שזה בסדר, יפה מאוד, אבל לא לתקופה הזאת", השלים רוט.

האם חברי "מוניקה סקס" צפו את ההצלחה? התשובות חלוקות. אבן-צור אמר שלא ידעו שיצליחו. רוט חלק עליו: "אני כן. בכלל לגבי האלבום. אז, שלא כמו היום, היו סוגרים אולפנים גדולים, נכנסים להקליט אלבומים, מקליטים על סלילים, ואיך שהיית יוצא היה נכנס הבא בתור להקליט את האלבום שלו. לי הייתה הרגשה מאוד טובה, שיש פוטנציאל טוב". וסובול נזכר ברגע מיתולוגי: "הופענו במועדון 'הלילה ה-12' ברמת השרון, מקום שהיו מופיעות בו להקות צעירות בתחילת דרכן שהיו מביאות 30-50 איש, וגם להקות יותר מבוססות ומצליחות, שהיו מביאות 250 איש. עשינו באלאנס לפני ההופעה וחיכינו בחדר האמנים מאחורי הקלעים. ואז נכנס המנהל שלנו ואמר בקול דרמטי: 'חברים, זה קורה!'. זו הייתה הופעה מפוצצת בקהל, הפעם הראשונה שהרגשנו מה זה לעשות סולד-אאוט (למכור את כל הכרטיסים) במקום גדול. אז הרגשנו שזה קורה".

עם הפרסום וההצלחה הגיעו גם ההנאות. "עפנו על זה", נזכר אבן-צור, "אורגיות על הגג, שתייה עד מאוחר. התהוללות אחת גדולה. בהופעות עצמן, אחרי ההופעות, תקופה כזאת. כשאתה עושה תקליט מצליח בחו"ל אתה יוצא לטור. כשאתה עושה תקליט מצליח בארץ אתה יוצא לשתות".

לקראת סופה ל אותה השנה נרצח ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל, אבל השלושה כבר לא היו בארץ. "אחד הדברים המוזרים הוא שלא היינו פה", נזכר סובול. "כלהקה עזבנו את הארץ בקיץ 95'. אמרנו שאנחנו מנסים בניו יורק ושוכרים ביחד בית. רצח רבין תפס אותנו בניו יורק. לא חווינו את החוויה הזאת עם העם והמדינה. אין לנו את זה בדי.אן.איי. יש לנו את זה כחוויה ניו יורקית, שזה משהו אחר לגמרי מן הסתם. לא הרגשנו את זה כמו בארץ, לא חווינו את הדאון הנוראי הזה. והעובדה שלא היינו אז פה יש לה גם השפעה מוזרה על הדרך של הלהקה". "זו הייתה טראומה מטורפת שלא עברה עלינו פה", הוסיף רוט, ואבן-צור הדגיש: "זה גם בעידן בלי אינטרנט. בקושי היה פקס".

את ההשפעה של הרצח ושל אסון ערד על הרוק בארץ הם חוו עם חזרתם. "כשחזרנו מניו יורק ההלך רוח היה של שירים שקטים", אמר פיטר רוט, "השמיעו הרבה זמרות כמו סיוון שביט ומיקה קרני. אני חזרתי ראשון לארץ ולאחרים לקח קצת זמן". "גם כשאני חזרתי הרגשתי שהרוק קצת נעלם, כל האג'נדה", הוסיף אבן-צור. "הייתה פה מוזיקה שקטה ומאז יש איזה מין סף כזה שלא עוברים אותו ברדיו. זה עם שצריך להרגיע כל הזמן ומציאות שצריך להרגיע".

29/09/2016
הישארו מעודכנים