אמש, דווקא לאחר שנבחרת הכדורגל של יפן סיימה את חלקה במונדיאל 2018, נזכרתי בתקופה שבה נבחרת ישראל ממש התחננה לעזוב את אסיה כדי לעבור לשחק באירופה.
הטענה אז הייתה שהתקדמות עושים אך ורק באירופה, ולא באסיה. לאחר שנים של מאבק בלתי פוסק, אכן מימשה פיפ"א את בקשת ישראל.
מדוע נזכרתי בכך דווקא לאחר שנבחרת בלגיה גברה 2:3 על יפן? משום שנבחרתנו כלל אינה מגיעה ליכולתה של המפסידה, בדיוק כפי שבטורניר הגמר הזה שוב התברר שנבחרת אסיאתית אחרת, קוריאה הדרומית, טובה בהרבה מישראל. הוכחה לכך היא בין היתר ניצחון הקוריאנים 0:2 על גרמניה, אלופת העולם. על הישג כזה נבחרת ישראל יכולה רק לחלום.
אבל אם נשוב לעלייתה של בלגיה לרבע הגמר - הרי לא היה זה משחק שתוכל להתפאר בו. אמנם היא פיגרה 2:0 מול יפן, ולא פשוט להפוך את הקערה על פיה, ובכל זאת יפן היא שגנבה אמש (ב') את ההצגה. הדינמיות שבמשחקה, העמידה בדקות רבות מאד את נבחרת בלגיה במבוכה רבה.
לכן, עתה, כאשר נקבע שעל בלגיה לפגוש ברבע הגמר בנבחרת ברזיל, היא תעלה למגרש, לדעתי, פחות בטוחה בעצמה, ובידיעה שהתקפת ברזיל היא כבר ברמה אחרת. ולא רק ההתקפה. גם ההגנה איתנה יותר, כזו המסוגלת כנראה להתמודד טוב יותר עם כדורי גובה - נתון שאמש היה בעוכריה של הגנת יפן, הנמוכה יחסית. נתון שאף גרם לקריסתה.
כבר נוכחנו בכך שכדי להתקדם ולעלות שלב נוסף בטורניר, יש לשפר איכויות. מבחינת בלגיה השיפור מול ברזיל חייב להיות בכמה דרגות. אחרת, היא תסיים את המונדיאל עוד לפני חצי הגמר.