למה יפן וקוריאה כן - וישראל לא?
דני דבורין לוקח דוגמא טובה ממי שהשאירו את רישומן במונדיאל 2018
אני מקווה שכאשר התמנה האוסטרי וילי רוטנשטיינר למנהל הטכני של נבחרות ישראל, יש בידיו תכניות מעשיות לקידומו של הכדורגל בישראל. במקביל טוב יעשו, הוא והצוות שעימו, אם יחליטו, בין היתר, להתמקד בשלושה ממשחקי גביע העולם. המשחקים בהם גברה מכסיקו 0:1 על גרמניה, בניצחונה של קוריאה הדרומית 0:2 על גרמניה ובניצחונה של יפן 1:2 על קולומביה.
כנראה שקל לנחש מה כוונתי בכך. אמנם מכסיקו היא חברה ותיקה מאד בטורנירי הגמר של גביע העולם, ואולם ניצחון על גרמניה, שהגיעה לרוסיה כאלופת 2014, הוא באמת עניין גדול. כך גם העובדה שיפן הכניעה בתוצאה 1:2 את קולומביה ועלתה לשמינית הגמר. ספק אם רבים בארצנו מסוגלים לנקוב בשמם של 11 שחקניה של נבחרת יפן, או במחציתם. והנה מי שאין לה את הליגה הטובה בעולם, רושמת הישג מעולה, שלא לדבר על משחקה הנפלא מול בלגיה. הבלגים ניצחו רק 2:3 בשיניים, ובאותו משחק שאלתי עצמי האם ישראל מסוגלת בקרוב להגיע ליכולתה של יפן. כך גם כאשר קוריאה הדרומית גברה 0:2 על גרמניה: איך קוריאה ויפן התקדמו בצעדי ענק שכאלה בעוד שבישראל אין רואים התקדמות, אלא נסיגה? לא מזמן אמרתי דברים דומים גם על פריצת הדרך שביצעה נבחרת איסלנד.
מונדיאל 2018, שהסתיים השבוע, יכול וחייב להיות הסמן המוביל של נבחרת ישראל. ההבנה שניתן לשנות דברים, לשנות גישה, הם תנאי ראשוני לכך. משפט המפתח הינו שוב ההתמקדות ביסודות. אי אפשר להתחיל אחרת. תסכימו איתי שעדיין לא ראינו בנין שבנייתו החלה בקומה העליונה, ולא ביסודותיו.
