"עם כל הקושי - עלינו לשדר ביטחון"
כיצד עלינו לנהוג עם ילדינו בתקופה של מתיחות ביטחונית? • וכיצד מדברים איתם על שכול ומוות ביום הזיכרון? • מיכל דליות כתבה לכם מסר מיוחד
אני כותבת לכם שורות אלה בזמן שאזעקות והדי פיצוצים נשמעים ברחבי עוטף עזה ויישובי הדרום. לבי כבד על אלפי משפחות שנאלצות לבלות את הלילה הזה ולילות רבים נוספים בלינה בחדר הביטחון, כשהם חשים בלבול ופחד.
איני יודעת מה יילד יום, אבל אני יודעת שעלינו ההורים מוטלת, כתמיד, אחריות כבדה.
אנו מהווים מגדלור של ביטחון ושלווה עבור ילדינו. עלינו הם מסתכלים ברגע האזעקה או בדקות שבהן אנו בממ"ד. עם כל הקושי שבדבר, עלינו לשדר ביטחון, שלווה ואופטימיות. לחבק ולהבטיח שאנו מוגנים בממ"ד, שכוחות הביטחון עושים הכל על מנת לשמור עלינו, ושהכל יסתיים בקרוב ונחזור לשגרה. ואז - להציע כל דבר שיכול לשמח ולעודד.
כמובן, הימנעו מהדלקת הטלוויזיה או הרדיו, בטח שלא בקול רם. הילדים לא צריכים לראות את התמונות ולקרוא את הכיתוביות.
לפעמים הביטחון חשוב יותר מהאמת
ביום שלישי בערב וביום רביעי בבוקר תישמע צפירה המסמלת את יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ופעולות האיבה. אירועי יום הזיכרון מסתיימים בחגיגות יום העצמאות, וכך, אנו חווים מעבר רגשי חד. גם הילדים חווים מעברים אלו ועלינו להיות רגישים ופנויים לשוחח ולהסביר להם.
אז מה אומרים? איך מכינים את הילדים?
במובנים רבים, אירועי יום הזיכרון ברורים לילדים. הרעיון של מלחמה והרוגים קצת יותר ברור להם מזוועות השואה. דווקא בגלל זה חשוב מאוד להיות עירניים לאותות מצוקה או לחוסר מנוחה שהם מפגינים. אני ממליצה לערוך דיאלוג עם הילדים ולאפשר להם לקבוע את הקצב ואת הנושא דרך שאלות.
הימנעו מנאומים ומהסברים כללים - הם לא מאפשרים לילד לקבל תשובות למצוקות שלו. כך למשל יכול להיות שמה שמטריד אותו זה החשש שהוא יצחק במהלך הצפירה והטקס בביה"ס. התשובה שלנו צריכה להיות תומכת ומעודדת: "לפעמים ילדים, ואפילו מבוגרים, מרגישים שלא בנוח בזמן הצפירה והמבוכה הזו גורמת לצחוק. לא צריך לפחד מזה ואף אחד לא יכעס מכך. אפשר לנסות להוריד את הראש ולנשום עמוק ולהבין למה זה".
לגבי ילדים צעירים ופעוטות - יכול מאוד להיות שבבזמן הצפירה בערב יום הזיכרון הם ימשיכו להסתובב או לשחק בכל מיני דברים. אל תעירו להם ואל תנסו "להעמיד" אותם. ילדים רבים לא רגישים לקול הצפירה. כמובן שאם הם בוכים או נלחצים - להרים, לחבק ולנשק.
במקרה של ילדים צעירים בגילי גן ובי"ס יסודי, מומלץ לספר להם מראש על הצפירה ולהכין אותם למה שעומד להיות סביבם. שלחו את הילדים למסגרת החינוכית באותו יום, סמכו על הצוות החינוכי שיידע לתת מענה בבוקר הזה. האבל והכאב על הנופלים והנופלות הוא חלק מהמציאות הישראלית וכדאי לאפשר לילדים להיחשף למורכבות הזו דווקא במסגרת החברתית המוכרת להם.
"חשוב להיות עירניים למצוקה". דליות
לילדים החווים את האזעקות של סבב ההסלמה הנוכחי חשוב להסביר, בפשטות, את ההבדל בין שתי הצפירות.
אפשר לשוחח עם הילדים על הסמלים של יום הזיכרון כמו הדלקת הנרות והשירים השקטים ברדיו. ילדים מכירים נרות רבים, ואפשר לשוחח על הסוגים השונים שלהם ועל נר הנשמה, שתפקידו לזכור את הנופלים. הרבה פעמים השירים שקטים ועצובים כי הם מספרים על גיבורות וגיבורים שנפלו בקרב.
כאן עולה ההזדמנות לשוחח מעט על מוות. השיח על מוות צריך להיות קצר וסגור: "לפעמים יש לנו במדינה מלחמות וחיילים מתים. זה מאד עצוב". ולשאלה, "האם גם אני אהיה חייל או חיילת ואמות?" התשובה צריכה להיות "לא! כשאת ואתה תהיו גדולים יהיה פה שלום!" השיחה על מוות חייבת להוביל למקום מחזק ומעודד. במקרה זה הביטחון חשוב מן האמת.
כפי שכתבתי בתחילה אנחנו מגדלור של ביטחון ועוצמה. זה התפקיד שלנו, זו המחויבות שלנו.
מאחלת ימים שקטים,
מיכל
מיכל דליות מגישה את תוכניתה מדי שישי ב־10:00 ב־103fm
