השבוע לא הפסיקו לדבר אצלנו על בלומפילד, וזאת משום שתל אביב־יפו אכן ראויה לזכות באצטדיון שתכולתו קרובה ל־30 אלף מקומות. מעבר לכך, היה בלתי מתקבל על הדעת שחיפה ובאר שבע נהנות ממתקן ספורטיבי חדיש, העומד בסטנדרטים שבלומפילד הישן לא סיפק.
ואולם, גם מגיע הרגע שבו ההתלהבות הראשונית והחגיגה מפתיחתו נגמרת.
זה מוביל אותי ישירות לדבר האמיתי - כי עם כל הכבוד והשמחה, זיכרו שהאצטדיון הוא רק במה. אמנם במה מפוארת, אבל עדיין כדי לזכות בנקודות ליגה, כדי לנצח, חובה לדעת לשחק כדורגל. גם אם האווירה בו, שאותה יוצרים הצופים ביציעים, דוחפת את השחקנים להיות במיטבם, תמיד חשוב מאוד לזכור שתמיכת האוהדים כשלעצמה אינה תחליף להבקעת שערים. כבר ראיתי קבוצות גדולות ששיחקו גרוע באצטדיונים ביתיים נפלאים, והפסידו משחקים מכריעים, דווקא מול קהל דוחף ואוהד.
לכן, לבני יהודה, להפועל תל אביב ולמכבי תל אביב אני מייעץ לסמוך רק על היכולת שיפגינו. בתוך כך הן תוכלנה לגמול לאותם אוהדים שיגיעו לבלומפילד כדי לעודדן.
○ ○ ○
ולסיום, סיפור ב'גאזטה דלו ספורט', שהגיע מניו יורק. בוריס בקר, טניסאי העבר הגדול, שהוא בן 51, מגלה שנכנס לסופרמרקט מקומי לקנות 2 בקבוקי בירה. המוכרת הסתכלה לעברו וביקשה תעודה מזהה: "אתה נראה לי צעיר", היא אמרה. בקר, שלא נשא עימו שום תעודה, צייץ ובצדק רב, שהוא כמובן מקבל את דבריה כמחמאה. בגיל 51 זו באמת מחמאה.
ולמי שאינו יודע, בארצות הברית אתה חייב להיות בן 21 כדי שתורשה לקנות אלכוהול.