"אני כאן כדי להגן על ילדים אחרים, הורים ומשפחות"
מירל מרגי, אמו של איתי מרגי ז"ל בן ה־8 שנדרס למוות בת"א, חזרה בקול שבור לטרגדיה הנוראית שלה ביום הכיפורים: "הילד שלי נרצח"
"אני כאן כדי להגן על ילדים אחרים, שהמוות של איתי לא יהיה לחינם", אמרה מירל מרגי, אמו של איתי ז"ל, בן ה־8, שנדרס למוות בתל אביב. בקול שבור תיארה את הרגעים הקשים, את הפרידה מבנה, הקושי בלספר על כך לאחיו וקראה "אני רוצה שיהיה שינוי". עורך הדין חי הבר שמייצג את משפחת מרגי התייחס לנהג הפוגע: "מדובר כאן בבחור שמסמל את כל החולי והרוע שיש לנו בחברה הישראלית, חוסר האכפתיות וההתנהגות הלא מתחשבת".
מורל מרגי: "אני כאן בשביל שהמוות של איתי לא יהיה לחינם, שיהיה משמעותי. בשביל להגן על ילדים אחרים, על הורים, על משפחות. כולנו גדלנו בידיעה שביום הכיפורים אפשר ומותר לטייל בכביש, אין מכוניות. ואם יש מכוניות אז הן נוסעות לאט ואפשר לזוז הצידה. אבל בכיפור האחרון זה היה אחרת. נסעו יותר ויותר מכוניות. אני ראיתי בערב כשיצאתי. אבא של איתי יצא איתו בבוקר לטיול עם האופניים לרכיבה של 4 שעות וסיפרו לי שהיו המון מכוניות. איתי סיים לאכול ארוחת צוהריים וביקש לרדת לסיבוב קטן בשכונה. איתי כל כך חיכה לכיפור. הוא רצה לנצל את היום לטייל.
הבן שלי, איתי שלי, נדרס ביום הכיפורים בגלל מכונית שפגעה בו. אני רוצה שיהיה שינוי. צריך שיהיה שינוי, שיהיה סדר. אנחנו גרים בתל אביב ולא פעם סוגרים לנו את העיר, התושבים מקבלים את זה בהכנעה. כשיש מירוץ או מרתון תל אביב מקבלים את זה. אף אחד לא פורץ שום מחסום. ביום הכיפורים המון משפחות מטיילות בכביש, כי גדלנו על זה שמותר ואפשר.
גם אם אדם מחליט להיכנס לתוך העיר ולנסוע. המון אנשים לא שומרים כיפור וזה בסדר, אני מכבדת. רוצים לנסוע ממקום למקום? זה בסדר אבל תנהגו בכל כללי הזהירות כי יש אנשים על הכביש. זה לא רק הילד שלי. אם זה לא היה הילד שלי זה היה ילד אחר. היו משפחות שלמות על הכביש. יום לפני ראיתי ילד בן שנה וחצי עם מכונית בימבה מפלסטיק על הכביש".
איך שמעת על התאונה? זה קרה בסמוך לביתכם?
"כן. ממש בצומת. נבו, חבר של איתי רץ אלינו אחרי שהמכונית פגעה באיתי. הוא רץ וצעק מתחילת הרחוב 'איתי נדרס'. אני קפצתי מהמיטה וירדתי מהמדרגות. אחד השכנים, שאין לי מושג מי הוא, צרח לי 'זה באקירוב', חזרתי הביתה וביקשתי שיזרקו לי את הנעליים. רצתי וכשהגעתי למקום לא מצאתי אף אחד. אפילו לא ראיתי כתם דם. ולאיתי היו אופניים זוהרות, אי אפשר לפספס. פתאום מצד ימין ראיתי משטרה וניידות. אמרו לי שאסור לגעת באופניים. שאלתי אותו אם הוא ראה את איתי, אם הוא דיבר עם אבא שלו, שרץ לפני, ושאלתי האם הוא פחד. ראיתי שם עוד זוג אופניים וניחשתי שמדובר בשני נערים שהתנגשו. השוטר ענה לי 'הוא לא דיבר ושצריך לקחת אותי לאיכילוב'. אני לא הסכמתי. כל שחשבתי זה על הבן שנשאר לי בבית ואמור לצאת להיפגש עם חברים בעוד חצי שעה. הדפתי את השוטרים, עליתי הביתה, החלפתי את הבגדים ואמרתי לבן שלי 'אתה לא יוצא מהבית ותנתק את הטלפונים' ורצתי לאיכילוב ברגל. רצתי למרות שאני צמה. זו הייתה שעת צוהריים.
בעלך כבר היה שם?
"כן הוא ראה את הזוועות. ראה שניסו לעשות לו החייאה. רצתי לאיכילוב ואוטומטית הלכתי לדנה, חשבתי שזו המחלקה אליה הילדים מגיעים. צעקתי שהבן שלי נפגע בתאונת דרכים, אמרו לי שהוא לא הגיע. ישר חייכתי. אמרתי לעצמי שזה כנראה כלום, בטח החזירו אותו הביתה כי אנחנו גרים קרוב. יצאתי מחויכת ואז עופר רץ אחרי ואמר לי שאני צריכה להגיע למיון השני. אז ראיתי את יובל אחרי שיצאו מחדר הטראומה לא מעט רופאים. לא הספקתי לשאול אותו מה קרה, ניסיתי להדוף את הרופאים ולבקש לראות את הבן שלי. התקדמנו שלושה צעדים לחדר והושיבו אותנו. שאלתי אם דיברו איתו, אם הוא בכה הרבה. יובל כבר ידע, הוא היה עובד סוציאלי שם. הוא אמר לי 'איתי הגיע מחוסר הכרה'. שאלתי מתי אפשר לראות אותו ואם הוא שבר ידיים ורגליים".
מסרבת לקבל את הבשורה.
"חשבתי שמדובר בתאונת אופניים. ראיתי שתי זוגות אופניים שהיו בשלמותם. אמרו לי 'לא, הוא לא שרד'. עניתי לו 'לא יכול להיות, התאונה בז'בוטינסקי זה איתי, זה אופניים, הכל בסדר'. הוא ענה לי 'לא, מכונית פגעה בו'. סירבתי להאמין. רצתי כל כך מהר והגעתי תוך עשר דקות. אמרתי 'מה אתם עושים פה, צאו מהחדר ותעשו עליו החייאה. לא יכול להיות שבעשר דקות מוותרים על הילד'. יצאו עוד רופאים מהחדר בזמן שהתעקשתי והתחננתי. אמרו לי 'מירל, זה לא יקרה'. נפלתי על הרצפה והתחננתי. ברגע שהבנתי שזה לא יקרה צרחתי את נשמתי. אני ויובל השתוללנו לפחות 20 דקות".
איך לא, לאבד ילד בן שמונה ביום הכיפורים. לא נתפס.
"ניגבתי את הדמעות וביקשתי ללכת להיפרד ושאף אחד לא יאיץ בנו, שאנחנו נחליט מתי לצאת מהחדר. נכנסו זקופים לחדר, ראינו את איתי שוכב על המיטה. נישקנו אותו, בדקתי אותו והרמתי אותו כמו שאמא מרימה תינוק. היינו שם כמעט שעה וביקשנו סליחה. בכינו, הזדקפנו, ניגבנו את הדמעות והתחבקנו איתו. נתנו לו נשיקה בפעם האחרונה ומבלי להסתכל אחורה יצאנו החוצה לבשר לאחיו הגדול, שהוא כל כך העריץ, מה קרה לו".
אחיו היה כל הזמן הזה לבדו בשכונה? הוא העלה בדעתו מה קרה?
"אני אמרתי לו שאיתי התנגש עם ילד עם האופניים ושלא יצא למרות שהוא קבע עם חברים בצומת. אמרתי לאחותי שתיקח לו את הטלפון ושלא יענו לטלפונים כי כל הזמן התקשרו. אחותי לקחה אותו לחבר של המשפחה שעוד הספיקו להגיע לבית החולים לפני".
אני מבינה שאת לא רצה לדבר על הנהג שדרס ואני כן רוצה לדבר על הנושא כי ילד נדרס כאן.
"הילד שלי נרצח. כמה שעות אחרי שהגענו הביתה והוא התמלא באנשים אבא של איתי אמר לי 'מירל' יש ידיעה שילד בן שמונה נדרס ושיישאר ככה בלי השם'. חשבתי על זה כל כך הרבה ואמרתי לעצמי שאין מצב, הבן שלנו נרצח. אני רוצה שכולם יראו את הפנים שלו. שאפילו השופט שאמור לשפוט אותו ויושב בבית כרגע, ידליק טלוויזיה יראה את הפנים של הבן שלי שנרצח. אולי הוא לא ישכח את התמונה של הבן שלי".
"הנהג לא יחלץ מהמצב הזה - אני שם כדי לדאוג לזה"
תישארי איתנו על הקו. נדבר עם עורך הדין שלך, חי הבר.
עו"ד חי הבר: "אני בהחלט שותף להגדרה שהבן שלה נרצח. שמעתי את הסיפור הזה כבר פעמים וכל פעם זה מזעזע מחדש. המילה רצח מבחינה ההגדרה משפטית היא איננה נכונה, למרות שאני מבין את התחושה שלה ומסכים איתה. לא מדובר במוות ברשלנות אלא בבחור שמסמל את כל החולי והרע שיש לנו בחברה הישראלית. החוסר אכפתיות וההתנהגות הלא מתחשבת הזאתי".
הזהירו, צלצלו במשטרה שיש מי שנוסע בפרעות באבן גבירול ומשמיע מוזיקה ביום כיפור.
"כן. מחלק סמים לאנשים, שלא התביישו להזמין סמים ביום כיפור".
עכשיו כשאני חושבת על זה, בטלפון של הנהג השפל הזה, אני לא מפחדת לומר זאת, יש את הכתובות של כל מי שהזמינו אצלו סמים.
"המשטרה פועלת בעניין הזה במרץ רב. בדיון מעצר האחרון מעצר האחרון כבר הודיעו לבית המשפט שאיתרו וחקרו שניים שאישרו שרכשו ממנו סמים. היה להם מאוד דחוף לקבל את המשלוח ביום כיפור. לספק סמים זה גם ככה חמור ועוד לנסוע ביום כיפור. אם אזרח החליט ביום כיפור לדווח למשטרה על נהג שנוסע בפרעות כנראה שזה היה כל כך קיצוני ובולט".
עשו לו בדיקות? מצאו אצלו סמים בדם?
"נמצאו שרידי סם בדגימת שתן שנלקחה ממנו וממתינים לתוצאות המעבדה. הוא לא ייחלץ מהמצב הזה. אני שם כדי לדאוג שמה צריך לקרות איתו – יקרה".
כבר ראינו את הזלזול במקרים שלא מקבלים בולטות תקשורתית כזו.
"זה לא יקרה הפעם. בשביל זה אני שם".
כל הכבוד גם לאזרח שקלט לכך שהוא זרק את שקית הסמים הצידה ולא זז עד שהמשטרה הסכימה לקחת ממנו את השקית.
"כמובן שנמצאו טביעות אצבע שלו על השקית למרות שהנהג הכחיש שזה לא שלו".
זה לא מנחם אך לעשיית הצדק יש גם משמעות. מירל מילה לסיום?
"אני רוצה שכולם יהיו ביחד איתנו בניסיון לעשות שינוי, חייבים לעשות סדר. חייבים להחליט מה מותר ומה אסור. איפה מותר לרכב ואיפה אסור. אם לא יעשו זאת יהיה אסון נוסף".
אנחנו משתתפים מעומק ליבנו בצערך.
עריכה: איתמר זיגלמן
