רכבת ההרים של אביטן ובית הלחמי
האדומים על הפנים • דני דבורין: מאמני הפועל תל אביב לא שכחו לפתע את המקצוע
שני מאמני הפועל תל אביב, ניסו אביטן בכדורגל ואריאל בית הלחמי בכדורסל הם הדוגמא הקלאסית לרכבת ההרים שבלונה פארק, שבה יושבים המאמנים מכל מקצועות הספורט.
כזכור, אביטן הוביל בעונה שעברה את הפועל חדרה לפלייאוף העליון. לכל הדעות הישג גדול מאוד בכל קנה מידה. העונה, בהפועל תל אביב, התוצאות שהשיגה הקבוצה עד כה עגומות למדי.
כמוהו גם בית הלחמי. הקיץ הוא הדריך את נבחרת העתודה של ישראל, פעם שנייה ברציפות, לזכייה באליפות אירופה בכדורסל. אבל היום, כמאמנה של הפועל תל אביב, היא כבר סופרת 4 הפסדי ליגה ב־4 מחזורי משחקים.
האם בית הלחמי שכח לאמן? האם לפתע אביטן אינו יודע מה לעשות? ובכן, התשובה לכך פשוטה למדי: בספורט אין נוסחה המבטיחה הישגים. אם מישהו חושב אחרת, טוב יעשה אם יבדוק מה קורה בליגות אחרות, במקומות אחרים. למשל, בליגה האנגלית.
במאי 2016 זכה המאמן קלאודיו ראניירי עם לסטר באליפות היסטורית. זו היתה סנסציה של ממש. אולם בעיצומה של העונה שלאחריה, פוטר ראניירי, מפני שלסטר צנחה לפתע לאזור תחתית הטבלה. אני משוכנע שהוא לא שכח איך מאמנים.
תורת האימון מושתתת על כמה עקרונות יסוד, המוכרים לכל מאמן. דבר אחד אינו נמצא בתורת המאמן, והוא איכותם של הספורטאים. כאשר אתה מאמן קבוצת כדורגל שבשורותיה מסי, צ'אבי ואינייסטה, סיכויי הצלחתה גבוהים ביותר. אלא שלא כל אחד מקבל את ההזדמנות לאמן את ענקי המשחק.
לא סתם אנחנו מוצאים בצמרת משך שנים רבות את אותן קבוצות: ברצלונה, ריאל מדריד, יובנטוס ובאיירן מינכן. אין ספק, כסף גדול המושקע בשחקנים מסייע למאמן להגיע להצלחות אדירות. אני לא בטוח אם בקבוצות דלות־תקציב היו אותם מאמנים עושים חיל. וזו האמת.
