אין אדם שמצליח להתחמק מהביקור התקופתי אצל רופא המשפחה שלו. יש המרבים לעשות זאת ויש השומרים את החוויה לרגעים שבהם אין להם כל ברירה אחרת. רופא המשפחה פוגש מדי יום עשרות מטופלים, וצריך לאזן בין המשימות השוחקות לבין האתגר שבשימוש בידע שלו למען אלה שהפקידו את בריאותם בידיו.
בנושא הזה עוסק ספרו (הבדיוני, יש לציין) של רופא המשפחה, ד"ר דורון עמוסי, 'רופא משפחה. יומן'. האנשים מומצאים, אבל אפשר להניח כי לסיפורים עצמם יש אחיזה במציאות.
אז מה אפשר ללמוד מהספר הזה על תפקידו של רופא המשפחה ועלינו, המטופלים? בשיחה של ורדה רזיאל ז'קונט וד"ר עמוסי עלו שאלות רבות נוספות. לדוגמה: איזה סוג של חולים הוא מעדיף לפגוש בקליניקה שלו? האם אין לו יותר מדי עבודת טפסים? ומה מאפשר לו להפחית את השחיקה?
זאת ועוד: האם בעידן של התמחויות יש בכלל מקום לרופא משפחה? מה קורה כשהרופא הופך לחולה ותלוי בעמיתיו למקצוע, איך כל זה בא לידי ביטוי בספרו, ומה החלק המעניין בו יותר?
ונשאלה גם השאלה שאולי מעניינת יותר מכול: מה הוא חושב עלינו?