מחאת האוהלים - כישלון או הצלחה?
אריה מליניאק אמנם בחר במחאת 2011 כאירוע העשור שלו, אבל ניתח את הסיבות שהובילו לכך שהסתיימה בקול ענות חלושה • ואיך קשורים לכך אוהדי פ"ת?
אירוע העשור מבחינתו של אריה מליניאק הוא המחאה החברתית שפרצה בישראל בקיץ 2011. "היא הייתה אותנטית ונגעה כמעט לכל אדם במדינה", אמר, והוסיף: "כמי שמאמין שהחיים הם משחק ואפשר לנהל כל סיטואציה כמשחק - מעניין אותי לבחון אם המחאה נכשלה או הצליחה".
לשיטתו של מליניאק, כל מחאה, בהגדרה שלה, נועדה לכישלון - וזאת מכיוון שהיא ניצתת מהתארגנות ספונטנית. "כדי שמחאה תצליח היא צריכה להיות מנוהלת", הסביר, "במחאה החברתית דפני ליף החליטה יום אחד לשים אוהל בשדרות רוטשילד. בבוקר היא התעוררה ולא האמינה למראה עיניה - מסביבה גילתה 50 אוהלים. למחרת היו כבר 500 וכעבור יומיים הגיע שרון גל עם צוות טלוויזיה קטן. לאור ההצלחה שלחו מהדורות החדשות כתבים ופתחו את המהדורות בשידור ישיר מהשדרה. כך, הבלון הזה הלך והתנפח".
לדברי מליניאק, הצרה הכי גדולה היא שלמחאה החברתית היו הרבה מחאות משנה. "למחאה הצטרף כל מי שיש לו מחאה נגד משהו", אמר, "הגיעו אוהדי פתח תקווה שדרשו לפטר את המאמן, יחד עם אלו שהבנקים דפקו אותם במשכנתה. למחאה כבר לא הייתה מטרה ולא היה מי שינהל אותה".
נקודת השבר לפי מליניאק היא כאשר החלו לנסות ולספור את האנשים שהגיעו בפועל להפגנות הענק בכיכרות. "הלו, אנחנו חיים בישראל. בתל אביב! אנחנו לא בכיכר תחריר ואי אפשר להביא לפה מיליון איש. כשאתה מגיע ל־50 אלף איש ובתקשורת מדווחים על 400 אלף איש - זה סימן שהמחאה מתחילה להסתיים".
"ככה המדינה נראית וככה המחאה נראית", סיכם.
