"מדינת ישראל אל תשכחי את האומנים"
גילה אלמגור על המצב הקשה של התרבות בעקבות נגיף קורונה: "זה קוטע את הכול" • והוסיפה: "יש לי גם חשש שנהיה האחרונים בשרשרת המזון"
הערב (ה') יתקיים אירוע מחאה, רב משתתפים, בכיכר רבין בתל אביב שם ימחו האמנים על הפגיעה הקשה בענף בזמן הקורונה. השחקנית המוערכת גילה אלמגור שיתפה על השינוי הדרסטי שהתחולל בחייה בשל נגיף קורונה ואמרה כי "זה קשה מנשוא, זה קוטע את הכול. אני רוצה ללכת מן העולם כשהיומן שלי מלא". בהמשך התייחסה למחאה המתוכננת, וקראה – "מדינת ישראל אל תשכחי את האנשים האלה".
כבר 7 שבועות שגילה אלמגור שוהה בביתה, כאשר רק יעקב אגמון ו-2 כלבות מארחים לה חברה. האישה שכל חייה רצה בין במות, נאלצה ברגע אחד לעצור הכול. "אני בסגר גמור. לא הוצאתי את האף. איש לא נכנס איש לא יוצא", סיפרה. אך איך היא מצליחה לשמור על השפיות? "יש לי גינה על הגג ואני רואה את הים מהבית, יש 2 כלבות נחמדות בבית ויש מרחב להסתובב בו, אבל זה קשה מנשוא כי אני 'טורבו', אני עובדת מסביב לשעון".
היא המשיכה ותיארה את התחושות שמלוות אותה לאורך התקופה, "מאוד קשה, זה בעצם קוטע את הכול. אני תמיד אומרת שאני רוצה ללכת מן העולם כשהיומן שלי מלא בפגישות שלא הגעתי אליהן או משימות שלא הספקתי לעשות. פה זה באמצע המשימות, באמצע הצגות שהיינו צריכים לעשות ברחבי הארץ". אך היא חושבת גם על שותפיה, על כל השחקנים הצעירים הנפלאים שאני עובדת איתם, אנשים שמאכלסים את הבימה, שעבדו כל החיים כדי להיות על הבמה, בכושר טוב, רקדנים, זמרים, והיום לא רק שהקרקע נשמטה, גם הגג מעל הראש. איך ישלמו שכר דירה? משכנתא? ואלה שיש להם ילדים - גן ילדים? בייביסיטר? כלום".
אלמגור נזכרה בימים לפני הקורונה, "היו ימים עם בעיות כלכליות קשות בבימה, לא פעם ראיתי מלבישה או שחקנית צעירה שעומדת בצד ובוכה, ואני שואלת אותה מה קרה? והיא אומרת לי – 'מאיפה אני אביא לילד שלי לחם? מאיפה אני אביא חלב? כל הדברים האלה זו מן שרשרת ארוכה של 'נאחס', תסלח לי על הביטוי, זה רוע מתמשך. את האמנים סגרו ראשונים ויש לי חשש שנהיה האחרונים בשרשרת המזון שיאפשרו לנו לחזור".
"צריך תקווה - לא זיקוקי דינור"
יש דווקא הטוענים כי זעקת האמנים לא במקומה לאור משכורות העתק שמרוויחים, על כך אמרה אלמגור כי "'ברודווי' זה לא בתל אביב, וגם אלה שמרוויחים, 'כאילו', משכורות עתק משלמים את המיסים והביטוחים שלהם". היא התייחסה למחאה שתתקיים הערב ואמרה כי "לצערי לא אהיה בהפגנה היום כי אני סגורה ומסוגרת בבית, אבל אם הייתי יכולה לעלות על הבמה ולצרוח – 'מדינת ישראל אל תשכחי את האנשים האלה, 150,000 אנשים שעובדים בתקשורת, בשואו-ביזנס, מהיוצרים, המבצעים, סאונד ותאורה, מפעילי במה ומסיעי אמנים. זה 150,000 משפחות. זה נורא, לא היה כדבר הזה אף פעם, אבל באמת פעם, מעולם לא".
מדינת ישראל, בניגוד למדינות אחרות ברחבי העולם, טרם פרסמה תאריכים בהם המשק יחזור לפעילות אך בינתיים אלמגור כבר חושבת על היום שאחרי, "זה יכול לקחת הרבה זמן, אבל יש לי תחושה שצריך יהיה לעשות הצגות קטנות יותר כדי להביא לפחות את אמנות התיאטרון לקהלים קטנים, לאולמות קטנים, ולאט לאט שאנשים יראו שאפשר. אני תמיד טוענת שתיאטרון עני יכול להיות גם תיאטרון ענק". לסיום, השחקנית ניסתה לדמות בנפשה כיצד תרגיש בהצגה הראשונה בה תופיע בתום המשבר והודתה כי "אני מקווה לא לרעוד ולא לבכות מהתרגשות. הגעגוע לקהל, לשקט של הקהל, ותסלח לי גם למחיאות הכפיים ולצחוקים, שהקהל שר איתנו שירים - זו התרגשות שאין לה אח ורע. שאלוהים ייתן כוח לכולנו שנגיע ליום הזה במהרה".
לסיום תהתה: "איפה שרת התרבות בימים האלה? איפה? מי צריך זיקוקי דינור? צריך לחם, צריך אופק, צריך תקווה - לא זיקוקי דינור בימים האלה, סליחה".
עריכה:עופרי גליכמן
