קריסת העובדים הסוציאליים
העובד הסוציאלי ניר שחף זעק: "כואב לנו לא להגיע מחר לעבודה, אבל אנחנו מרגישים שקופים" • המטופלת בת ה־19 שיתפה בתחושות ופרצה בבכי
על רקע השביתה הכללית של העובדים הסוציאליים ברחבי הארץ מחר (ב'), ניר שחף סיפר על מצבם הקשה: דנה (שם בדוי), חיילת בת 19 ומטופלת של ניר, הצטרפה לשיחה ושיתפה בתחושות הקשות שמלוות את המטופלים לאור החלטת העובדים הסוציאליים לשבות.
ניר שחף, עובד סוציאלי הסביר את המניעים לשביתה הכללית של העובדים הסוציאליים, "אנחנו באפיסת כוחות, זה הכי כואב בעולם. לצערי אנחנו באמת קורסים. כואב לנו לא להגיע מחר בבוקר לעבודה אבל לצערי אף אחד לא רואה אותנו. אנחנו מרגישים שקופים". לטענתו, "משרד האוצר דוחף אותנו למצב הזה - פקידי האוצר גם מכירים את הטענות שלנו ומתעלמים מאיתנו פעם אחר פעם. המאבק התחיל עוד לפני הבחירות הראשונות. שמעתי את הריאיון של השר הנגבי ביום שישי, ואני שואל את עצמי – 'איפה החמלה של המנהיגים שלנו? איפה הרגישות?' אנחנו מטפלים באוכלוסיות מודרות, שאין להן אפשרות להשמיע את כולן, אוכלוסיות שקופות ואנחנו בעצם הפה שלהן, זה פשוט עצוב. הממשלה הזאת ומקבלי ההחלטות עסוקים בסיפוח".
ענת דוידוב ציינה בפני שחף כי הממשלה קמה מתוך צורך להתמודד עם משבר הקורונה. שחף השיב כי בפועל דבר לא קורה, "יש רק דיבורים ואנחנו עוסקים בדיני נפשות יום יום, זה מה שאנחנו עושים ולא רק בקורונה. אני ודנה אמורים להיפגש מחר בבוקר ואני לא אוכל להגיע לפגישה". כמו כן, הוא סיפר כי על אף שהוא עובד ב-120% משרה הוא מצליח בקושי רב להתקיים, "אני אבא ל-3 ילדות גר במרכז הארץ, אני כבר עם תואר ראשון ושני, ומתחיל תואר שני בעבודה סוציאלית. השכר שלי עלוב ומגיע ל- 8,000. יש סעיף בתוך המשכורות שלנו של השלמה לשכר מינימום שזה עצוב ומעליב. אני מרגיש המצב רק הולך ומתדרדר וצריך להבין מה זה אומר שאין שכר - אין תקציבים יש תקנים פנויים. אני עובד ב-2 מסגרות, באחת אני עובד עם מעל ל-30 מטופלים, כל מטופל - אני מלווה אותו רגשית".
דנה (שם בדוי) היא חיילת בת 19 המטופלת של שחף מזה 9 חודשים, "בעצם מאז שהתגייסתי לצבא אני נעזרת בו. הדברים שהוא אומר מאוד מדברים אליי, אני רוצה להגיד שזה הרבה יותר כואב לנו". היא המשיכה וסיפרה כי היא נפגשת עם שחף מדי שבוע, "אני מספרת לניר הכול על עצמי, אנחנו יושבים וממש מנתחים הכול את העבר את הווה, איך אני מקבלת דברים. עברתי ילדות שהיא באמת לא פשוטה. גדלתי בירושלים למשפחה חרדית, ההורים שלי גרושים מאז שאני בת 7, גדלנו בפנימיות אני והאחים שלי. עזבנו באיזה שלב את הבית, אני כשהייתי בגיל 14. הגעתי איכשהו למשפחת אומנה, הייתי שם 5 שנים, עובדת סוציאלית היא זאת שקישרה אותי לניר. פניתי לניר כמה חודשים לאחר שהתגייסתי, הרגשתי שהייתי צריכה לשנות כיוון, שאני במסע של הצבא שהוא מאוד קשה במיוחד למישהי כמוני שעברה את מה שעברה, שאני צריכה את הגב הזה. אני מאוד צריכה את ניר".
דנה שיתפה כי עבורה שירות בצבא הוא בגדר ניצחון, כאשר היא מרגישה שהצליחה לגבור על "כל מי שניסה להפריע לי בדרך - הרבה מאוד. יש כל כך מעט כאלה שהולכים איתי ועוזרים לי לנצח, זה בדיוק האנשים שעליהם אנחנו מדברים. זה ניר והעובדים הסוציאליים אלה שמלווים אותנו – הם מתעסקים בדיני נפשות. אני נפש, אני בן אדם, אני מצפה שהם ימשיכו להיות לצדי ואני בוכה עכשיו כי מאוד קשה לי שאני יודעת שמחר בבוקר, הטיפול שלי שזה משהו שאני מאוד מתחייבת אליו, ומגיעה מדי שבוע באותה שעה, שעה שלמה אני יושבת איתו ואני יודעת שיש לי את השעה הזאת וזה משהו שעוזר לי להתמודד עם התהליך שלי בצבא - אין. אני לא יודעת מה היה קורה בלי. אני נערה מאוד חזקה, יש בי הרבה כוחות אבל אני צריכה את הגב הזה, אני לא יכולה לבד".
העובד הסוציאלי התייחס לדבריה, ואמר: "זה באמת הדבר הכי כואב ובזה התעסקנו השבוע - איך להכין את המטופלים לזה. המטופלים שלנו, אנחנו מרגישים שהם שקופים וזה באמת עצוב. דנה עברה תהליך משמעותי, עברה ילדות מאוד קשה, היא צריכה וזקוקה לסיוע והליווי הרגשי והכלים שהיא מקבלת, וזה מגיע לה - הזדמנות שווה כמו לכל אחד. לא הייתי רוצה לתעדף אנשים, הייתי רוצה שכל מי שזקוק ועכשיו באמת זקוקים אנשים בתקופת הקורונה, הייתי רוצה שכולם יקבלו את השירותים שלנו. אנחנו מלווים אותה לא רק בטיפול - אני זמין עבורה 24/7 מתי שהיא רק רוצה".
עריכה: עופרי גליכמן
