ליברפול הפכה לצל של עצמה
דני דבורין: הירידה הקיצונית ביכולתה של האלופה רק מוכיחה שקשה לזכות באליפות - אך קשה יותר לשמור על הכתר
בעונה שעברה כאשר ליברפול זכתה באליפות אנגליה בכדורגל, לראשונה מאז 1990, נדמה היה שמאמנה יורגן קלופ הצליח לייצר מפלצת של כדורגל. השבחים שקצר בעיקבות הצלחתה הגדולה, היו, ובצדק רב, מקיר לקיר. אבל לא חלפו אלא חודשים מעטים מאד, וליברפול הפכה לפתע למאכזבת הגדולה של הליגה. לפלופ של ממש.
מימרה ידועה מלמדת על כך שקשה לזכות בכתר, ושקשה הרבה יותר לשמור עליו. ואמנם העונה ליברפול לא תיזכה באליפות שניה ברציפות. כבר עתה המרחק שבינה לבין המקום הראשון בטבלה הוא עצום. ההפסד הביתי שילשום (א) 1:0 לפולהאם המצויה בתחתית הטבלה, מגדיל עוד יותר את המבוכה הגדולה במועדון, שכן היה זה הפסדה הביתי השישי ברציפות. איצטדיונה, אנפילד, נחשב משך שנים, גם בימים טובים פחות, למיבצר שקשה להכניעו, והנה ששת הפסדי הבית, בזה אחר זה, הם מיקבץ שחור בהיסטוריה של האדומים. לראות, לקרוא, ולא להאמין.
גדולתה של קבוצה נמדדת ביכולתה לשמור על יציבות, והדברים נכונים כאשר מדובר בשחקנים, בכל ענפי הספורט. עם זאת במצב רגיל ניתן להבין, ובוודאי בליגה האנגלית, הקשה מכל ליגה בעולם, שאי אפשר לזכות בכל שנה באליפות. אולם ירידה כה קיצונית ביכולת אינה עניין של מה בכך. ואיפה הקסם של יורגן קלופ ,שהכל דיברו בשיבחו? לכן אני משוכנע שבליברפול מודאגים ושוברים את הראש.
תמיד ישנן סיבות וישנם הסברים למה שעובר על קבוצה כושלת, אבל את הטבלה עצמה זה לא מעניין.
