"כששמעתי - קיבלתי התקף פוסט טראומטי"
זיו שילון, שנפצע בעזה, על איציק סעידיאן שהצית עצמו: "הוא לא קיבל מספיק עזרה"
אירועי יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה ייחלו היום (ג') בצפירה בת דקה שתשמע ברחבי המדינה בשעה 20:00 בערב. בן כספית וינון מגל שוחחו עם סרן (מיל') זיו שילון, שנפצע אנושות במהלך מבצע 'צוק איתן' ממטען חבלה, ואיבד את ידו. שילון סיפר על הקשר שלו עם איציק סעידיאן, נכה צה"ל שהצית עצמו אתמול (ב') מול משרדי אגף השיקום של משרד הביטחון, יממה לפני ציון יום הזיכרון.
זיו שילון סיפר על פרויקט בו לקח חלק, במהלכו זכה לפגוע באיציק סעידיאן. "יש שותפות שנקראת 'שותפות מגן ישראלית' בה הצטלמו ידוענים יחד עם פוסט טראומטיים, חלקם לוחמים וחלקם לא. איציק, התמזל מזלי להכיר את האיש המדהים, הקסום והצנוע הזה שהיה בן הזוג שלי, ואח"כ נשארנו בקשר; שהוא לא רציף אבל מה שלמדתי על האיש הוא באמת, באמת, כל מה שהוא עשה זה להשתלב חזרה בחברה, להשאיר את הטראומה מאחוריו ולהמשיך קדימה – זה לא הסתייע". לדבריו, "הוא לא קיבל מספיק עזרה, לא מהחברה ולא ממי שאמון לטפל בו".
עוד הוסיף: "לפני חודשיים הוא שלח לי הודעה מחממת את הלב על פרויקט שהוא ראה שעשיתי, והוא אמר לי שהוא גאה בי. התכתבנו קצת". כשנשאל כיצד הגיב לידיעה כי סעידיאן הצית עצמו, השיב: "קיבלתי התקף פוסט טראומטי באמצע הרצאה, ניגשתי להקיא. למזלי הצלחתי לחזור לדבר, אבל זה הרג אותי".
הוא התייחס לנושא הפוסט טראומה, וטען כי מדובר בעולם שהוא "לוט בערפל שנים, נוח להדחיק אותו כי הוא לא סקסי". שילון הסביר: "פגועי הנפש, כל אחד הוא קייס אינדיבידואלי, והמערכת צריכה להסתכל על סיפורים כאלה שלא נראים לעין בצורה אינדיבידואלית". הוא הדגיש כי הוא לא מבקר אף אדם באופן ספציפי, "אני כנכה צה"ל יודע שטופלתי כראוי על ידי אגף השיקום, אבל אנשים שנפצעו בשדה קרב ומגיעים לאגף השיקום וטוענים 'יש לנו תגובת קרב', 'אנחנו פוסט טראומטיים', 'אנחנו מרגישים את הקרב בתוכנו', צריכים להבין אותם אחרת. מי שראה דם, גופות, חווה סיטואציות כאלו - חייב להיבחן אחרת, בעין בוחנת יותר מקלה".
"התמונה לא יוצאת לי מהראש"
בהמשך, שילון הסביר מדוע לדעתו צריכה להיות הבדלה בין חיילים שנפצעו בפעילות מבצעית לבין חיילים שנפצעו במהלך חופשה או בפעילות אזרחית: "בהיבט הפסיכולוגי, אי אפשר לבחון את זה באותה זכוכית מגדלת". הוא שיתף במקרה מהשירות הצבאי שלו שנותר חרוט בזיכרונו על מנת לחדד את דבריו: "בתור קצין נכנסתי לפלוגה מקבילה, חייל התאבד שם בשירותים, אני האדם השלישי שראה אותו, וסליחה על הביטוי, ראיתי מוח שפוך על הרצפה. זו לא הפעם הראשונה והאחרונה שראיתי דם בכמויות האלה, אבל התמונה לא יוצאת לי מהראש, זה עד היום צורם לי בלילות".
עם זאת הבהיר: "ברגע שקבעו שאדם 100 אחוז נכות נפשית, התנאים הם אותם תנאים, כי צריך את אותו הטיפול. אבל הקביעה מהם אחוזי הנכות זה צריך להיות שונה, כי אדם שנלחם או אדם ששירת שלוש שנים בשירות קרבי, סבירות סטטיסטית שתגובת הקרב תהיה קיימת וחבויה, ותתבטא אחרי הרבה שנים. אצל הרבה חברים שלי זה בא מאוחר יותר. כך המערכת צריכה לבחון. מה שהחבר'ה האלה מבקשים זה ליווי, שמישהו יהיה שם, יקשיב להם פעם בשבוע, יבין".
לסיום, שילון ביקש להסביר מנקודת מבטו כיצד החברה צריכה להתנהל עם אלו הסובלים מפוסט טראומה כתוצאה משירותם הצבאי: "כחברה, יש בינינו אנשים שהם חיים אבל הם מתים. הם חזרו מהקרבות, הגוף חזר, אבל הנפש לא חזרה מהקרבות. אנחנו כחברה, אם זה ברמת המעסיקים, חברים שחוזרים אחרת, סלקטורים במועדונים או במסעדות, צריכים להבין שאנחנו נמצאים במדינה שכולה פוסט טראומה, על אחת כמה וכמה שנלחמו בחזית. צריך לקבל את זה ולהכיל את זה, ולא לדחוף את זה למגירה כי זה לא סקסי במירכאות להיות משוגע".
עריכה: עופרי גליכמן
