בחודשים האחרונים, ועדת מומחים גובה עדויות ממאות נפגעי תקיפה מינית בישראל. מסקנות הוועדה מגיעות כי אותם נפגעים ונפגעות לא סובלים רק מעבירות המין הקשות שספגו, אלא גם מהכשלים במערכות שנועדו לזהות את מצוקת הנפגעים ולסייע להם בטיפול והתמודדות עם הטראומה. שתיים מחברות הוועדה, יעל שרר, מייסדת הלובי למלחמה באלימות מינית, ופרופ' כרמית כץ מאוניברסיטת תל אביב, שוחחו עם ענת דוידוב ב-103fm והביעו דעתן על אוזלת היד של המערכת.
שרר, מייסדת הלובי למלחמה באלימות מינית, סיפרה לדוידוב את סיפורה האישי שהוביל אותה לעשייה חברתית וציבורית: "אבא שלי פגע בי מינית, הוא הורשע בשנת 2001 בביצוע מעשים מגונים וישב בכלא. כעבור שנים יצאתי לעבודה ציבורית, ניסיתי לעזור לאנשים שדומים לי, ונתקלתי בכל העוולות של המערכת, שלא רק אותי היא הפקירה. חייבים לשנות את השיטה", קראה שרר.
"המצב מחפיר. אין מספיק מודעות, אין מספיק משאבים ואין מספיק תקנים לטיפול בפגיעה מינית בישראל. התורים ארוכים, גם לבריאות הנפש וגם למרכזי הרווחה. היחס של המערכת מזלזל, גוררים את הנפגעים במשך שנים עד שהם מקבלים מענה, וגם אז המענה קצר, לא מקצועי, לא מספיק ולא מכבד", מתחה שרר ביקורת חריפה. "עשינו כברת דרך במודעות הציבורית, אך לצערי לא במודעות של הממשלה או של הממסד לתופעה. בלי גיבוי של תקנים, תקציבים ותוכניות, נשארים רק דיבורים".
בהמשך, פרופסור כרמית כץ מבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת ת"א ומנהלת תחום מחקר במכון חרוב, התייחסה לכשלי המערכת בטיפול בנפגעי תקיפה מינית: "אספנו 400 עדויות של נפגעים ונפגעות שמספרים לנו סיפור אחד, קשה וחמור. שמענו על ההתעללות של המערכת בהם, שנכשלה לזהות אותם ואת הזעקה שלהם כילדים, את הניסיון שלהם לאותת לעזרה ולסיוע, בין אם במסגרת החינוך ובין אם במסגרת הבריאות".
"מטראומה אפשר לצמוח, הכל תלוי בתגובה החברתית שהנפגעים מקבלים", סיפרה פרופ' כץ על חשיבותו של טיפול ראוי על נפגעי ונפגעות תקיפה מינית. "כל המחקרים בעולם מוכיחים שכאשר ילד מקבל בתגובה לחשיפת הפגיעה שלו תחושות של בושה ואשמה, הוא יהיה עם טראומה שלא עוברת כל חייו. אבל כאשר מאמינים לו, מכבדים אותו, נותנים תוקף לדבריו, הוא יכול לחיות לצידה של הטראומה, להגשים את עצמו ולצאת למסע של צמיחה פוסט-טראומטית".
עריכה: ג'וני דוב