שכחו את גילי כהן
דני דבורין מאוכזב מכך שלא שמע את זוכי מדליית הארד הקבוצתית בג'ודו מדברים על חברתם שנותרה בחוץ
התחושה היא שבשמחה הגדולה על הזכייה במדליית הארד הקבוצתית בג'ודו, נשכחה גילי כהן, היחידה בנבחרת שלא עמדה על הפודיום. התאכזבתי מאד מהעובדה שמיד לאחר הזכייה לא שמעתי את 11 הזוכים בארד מזכירים בראיונות הרבים, את חברתם לנבחרת. הם רק התלהבו מעצמם, קפצו, התחבקו וצרחו משמחה.
אני חשבתי על גילי כהן, שנותרה בחוץ, ועל בני משפחתה שכנראה לא עצמו עין בלילות האחרונים. כי כאשר מדברים על רוח ישראלית, על חברות, ועל ה"ביחד" האופייני במקרים כאלה, אסור היה להתעלם מכאב הלב של גילי. מבחינתי היא שותפה להישג הקבוצתי בדיוק כמו כל ה־11 שעמדו על הפודיום. אף אחד מהם אינו טוב ממנה.
מכאן לעניין אחר: אתם ודאי מכירים את המשפט "לשחק בנדמה לי". הוא מתאים להחלטה לגבי השתתפותם של ספורטאי רוסיה במשחקי טוקיו. הוא מתאים, משום שביד אחת, נאסר על רוסיה, כמדינה, להשתתף במשחקים האולימפיים, אבל היד השנייה אפשרה לספורטאיה את ההשתתפות תחת השם: "הוועד האולימפי הרוסי". לפיכך המשלחת מופיעה בטוקיו ללא הדגל וללא ההמנון הלאומי. עבורו נמצא תחליף: הקונצ'רטו מספר 1 לפסנתר, של צ'ייקובסקי.
אולם, כאמור, רוסיה היא רוסיה. לכן, אל תמכרו לנו סיפורים, משום שאנחנו לא מוכנים לשחק בנדמה לי.
