ב־3 בספטמבר 2017 אמר ערן זהבי ש"גם עוד 40 שנה לא נגיע לכלום". דבריו נאמרו מיד לאחר שנבחרת ישראל הפסידה בחיפה, 1:0 למקדוניה, במסגרת מוקדמות גביע העולם.
זהבי רתח אז, שכן במהלך המשחק הוא ספג שריקות בוז מהקהל, ובתגובה זרק את סרט הקפטן. אני נזכר בכך, 4 שנים לאחר אותו הפסד, שכן ישראל הפסידה במוצאי שבת 3:2 לסקוטלנד בגלזגו. היתרון הישראלי, במהלך המשחק השבוע, 0:1 ו־1:2, נמחק כלא היה, ועתה קטנו עד מאוד סיכויי הנבחרת להגיע למונדיאל 2022.
האם באמת התקווה להגיע לאליפות אירופה, או למשחקי גביע העולם היא רק בחזקת אשליה שנחיה לצידה משך 40 שנה? באותו אירוע הוסיף זהבי: "אם נמשיך בדרך הזו, ונמשיך להתנהג ככה, זה מה שיקרה. אני לא מדבר על השחקנים או על המאמנים. יש הרבה מאוד דברים בכלל, שההתנהלות שלנו לוקה בהם בחסר". נכון לעכשיו נראה שהוא גם צודק.
כמו כל אוהד של הנבחרת הלאומית גם לי היה קשה לראות את הדעיכה הגדולה של ישראל במחצית השנייה בסקוטלנד. וכפי שקורה לא פעם, שער ההפסד הובקע שניות לפני שריקת הסיום. יומיים קודם לכן זה קרה לנבחרת הצעירה שלנו, שאף היא הובילה 1:2 בגרמניה, והפסידה בסיום בתוצאה 3:2. אולי זו מקריות, ובכל זאת אי אפשר שלא לקשר בין 2 התוצאות הזהות.
עתה נותרה לנו רק שאלה אחת: מתי סוף סוף תהיינה נבחרות ישראל אלה המבקיעות שער ניצחון ברגעיו האחרונים של משחק כה חשוב? כנראה שרק כאשר זה יתרחש, נדע שעלינו על דרך המלך.
אני מקווה שזה לא יקרה רק בעוד 40 שנה.