התבוסה שמוריניו יזכור לנצח
מאמנה של רומא לא ציפה לתבוסה 6:1 בנורבגיה, ודני דבורין סיפר על הפגיעה ביוקרתו: "הפסד בתוצאה כה מכרעת מבייש את רומא"
בסוף השבוע שעבר ספגה קבוצת רומא הפסד לבודו גלימט הנורבגית בתוצאה 6:1, במסגרת הליגה האזורית של אירופה. הפסד בתוצאה כה מכרעת היה מבייש את רומא, גם לו היה מדובר במשחק מול באיירן מינכן או פריז סן ז'רמן. קל וחומר כאשר זוהי בודו גלימט, המצויה הרחק מאד מצמרת הכדורגל של היבשת.
אבל המפלה היא בעיקר מהלומה קשה ליוקרתו של המאמן ז'וז'ה מוריניו. מי שזכה בגביע האלופות בעת שאימן את פורטו ואת אינטר, ודאי לא ציפה לחטוף חצי תריסר בנורבגיה. אני רק מתאר לעצמי מה הוא חש בדקה ה- 78, כאשר פלגרינו הבקיע את השער ה־5 וכאשר בדקה ה־80 כבש סולבקן את השער ה־6 לרשת האיטלקית.
הדברים אליהם התייחסתי עד כה הם רק הרקע לתזכורת שמאמן כדורגל, ובכלל כל מאמן, הוא לא פעם חסר אונים על הקווים, ותמיד תלוי בשחקנים שעל המגרש. הרי מוריניו לא שכח לאמן ועל כך, לדעתי, אין כל ויכוח.
העניין הוא שאת אינטר מילאנו הוא הוביל ב־2010 לזכייה בליגת האלופות, בין היתר משום שעמדו לרשותו כוכבי על, דוגמת השוער חוליו סזאר, ושחקני השדה מייקון, זאנטי, קמביאסו, אטו, פאנדב ומיליטו. שחקנים ברמה ובאיכות שהיום לא עומדים לרשותו ברומא. ואף מילה על ההרכב שהעלה בנורבגיה. כי עדיין רומא נחשבת לאחת מהקבוצות החשובות באיטליה.
לכן ההפסד לבודו גלימט, ייזכר כאחת מהסנסציות הגדולות במיפעל אירופי כלשהו. הפסד, שכאמור, פגיעתו ביוקרתו של מוריניו היא בלתי נמנעת. מי שחשב שאפשר לנצח בנורבגיה בלי זאנטי, אטו ומיליטו, טעה בגדול.
