אני לא מאשים
דני דבורין מציב מראה מול פניו של הכדורגל הישראלי: נכשלנו, כי אנחנו לא טובים מספיק
אם היה צורך בתזכורת לגבי מה שנקרא 'הזיכרון הקצר', קיבלנו אותה בדמות ביקורת קשה על מאמן נבחרת הכדורגל, וילי רוטנשטיינר. הביקורת עלתה לאתרי הספורט מיד לאחר ההפסד הישראלי 4:2 לאוסטריה, במשחק שנערך בסוף השבוע.
רוטנשטיינר אינו המאמן הטוב ביותר בעולם, אבל הוא בסך הכל הלך בעקבותיהם של קודמיו בנבחרת הלאומית. אזכיר כמה מהם: אנדי הרצוג, אלישע לוי, אלי גוטמן ודרור קשטן. אף אחד מהם לא הביא את ישראל לארץ המובטחת, שהיא כמובן ההשתתפות באליפות אירופה או במשחקי גביע העולם. גם הם ספגו ביקורת, שכן זהו מנהג מקובל בעולם לראות במאמן את חזות הכול.
כאן מתחיל ואף מסתיים הסיפור. את המאמן קל לפטר, או לא להאריך את חוזהו. את השחקנים לא מפטרים, בטח לא כאשר רוטנשטיינר בחר בסגל הטוב ביותר שיש לנו להציע. אפילו ריצ'רד נילסן, שאימן את הנבחרת שלנו, לאחר שהוביל את דנמרק לזכייה באליפות אירופה, כשל במשימה, שהיא עדיין גדולה עלינו בכמה מידות.
אני משוכנע ששחקני הנבחרת נתנו בכל אחד מהמשחקים את המקסימום שלהם, ומכאן הכותרת שבחרתי למאמר: אני לא מאשים. לא את המאמן ולא את השחקנים, משום שאנחנו רחוקים מהאיכות הנדרשת לזכייה בכרטיס המקנה את זכות ההשתתפות בגביע העולם. אין מקריות בכך שמאז 1970 לא הגיעה ישראל למונדיאל, וזאת ללא כל קשר למאמן.
תמיד טוב ורצוי להודות על האמת. שנים רבות מאוד מדברים בישראל על הצורך לכך שטובי המאמנים יהיו אלה שייקנו לקבוצות הילדים והנערים את האלף־בית של הכדורגל. בסך הכול זהו משחק שאין בו סודות. להצלחה נגיע רק לאחר עבודה יסודית וממושכת שמתחילה בכיתה א'. בכל ענף ספורט הבנייה היא בקצב של נדבך על נדבך. היא לא מתרחשת בשיטת זבנג וגמרנו.
