השופטת מרים נאור הלכה לעולמה בגיל 74
נאור הייתה הנשיאה ה-11 של בית המשפט העליון ושימשה כשופטת במשך 38 שנים • פרופ' אביעד הכהן סיפר על פועלה
נשיאת בית המשפט העליון בדימוס, יו"ר ועדת החקירה הממלכתית לאסון במירון, שהייתה מהשופטים שהרשיעו את הנשיא לשעבר משה קצב באונס ומפוסלי 'חוק טל' הלכה היום (ב') לעולמה, והיא בת 74. נאור הותירה אחריה בן זוג, פרופ' אריה נאור, ושני בנים – מיכאל ונפתלי. אראל סג"ל ודוד ורטהיים שוחחו עם פרופסור אביעד הכהן, נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט, על דמותה.
אראל סג"ל סיפר בפתח השיחה כי הוא הכיר את נאור באופן אישי, "בילדותי התפללנו באותו בית כנסת, אני גם מכיר את הבנים שלה". פרופ' הכהן ספד לנשיאת העליון לשעבר: "היא לא הייתה רק ממלכתית, היא הייתה שופטת בכל איבריה וגידיה. היא ממש הייתה דמות שיפוטית שהקרינה הרבה מאוד יראה. למרות שברמה האישית היא הייתה יכולה להיות מאוד נחמדה, עם חוש הומור. עורכי דין רעדו מפניה, ואני הייתי ביניהם".
עוד הוסיף: "הייתה לזה סיבה כמובן, כי היא הייתה מכינה את התיקים, הכירה כל פרט בתיק. לא ניתן היה לסובב אותה, היא ידעה לאן בדיוק היא חותרת והיית חייב להיות מוכן ולדעת לענות על שאלות קשות. לפעמים הייתה הערה צינית אחת שהיית קובר את עצמך. לא פעם ולא פעמיים".
"היה בה משהו מאופק ומרוסן"
נאור הוסמכה כעורכת דין בשנת 1972 ו-8 שנים לאחר מכן נבחרה לכהן כשופטת בבית משפט השלום בירושלים. 8 שנים חלפו, והיא קודמה שוב, הפעם לבית המשפט המחוזי בעיר. בשנת 2001 היא מונתה כשופטת בבית המשפט העליון, וכיהנה כנשיאת העליון בין השנים 2015-2017.
פרופ' הכהן ציין כי לאורך הקריירה ארוכת השנים של נאור, "היו כמה נקודות ציון. אחת היא כמובן משפט דרעי ומשפט הבנקאים. את משפט הבנקאים היא ניהל לבד במחוזי, היו שם כל גדולי המערכת הבנקאית ועורכי הדין שייצגו אותם והיא ניהלה את זה ביד רמה. אותו דבר במשפט דרעי, הייתה לה דעת מאוד נחרצת. גם משפטים אחרים היא גילתה את נקודות החוזקה שלה והנחישות".
הוא ציין כי היא זו שהרשיעה את שמעון שבס בהפרת אמונים "בדעת מיעוט בעליון, ודעת המיעוט שלה הפכה בהמשך לדעת הרוב. וקבעו שקבלת טובות הנאה מחברים יכולה להיות הפרת אמונים. היא קבעה את ההלכה בדעת מיעוט וזה דבר שייזכר, יש שיאמרו לזכותה ויש שיאמרו לחובתה. בשונה אולי מנשיאים אחרים, משופטים אחרים, היא הייתה מאוד מאופקת, זה ניכר גם בשפיטה שלה, ביחס שלה. היה בה משהו מאופק ומרוסן".
בסיום השיחה, אמר: "היא ראתה את זה כזכות להיות משרתת הציבור, עובדת מדינה ולאחר מכן שופטת. היא ראתה בזה כחלק מזהותה. זו אבדה לכולם, גם למי שלא הסכים איתה".
עריכה: עופרי גליכמן
