"13 מרכזי חוסן זו בדיחה עלובה"
ענת דוידוב התקשתה להבין כיצד מצפים מכוחות ההצלה לטפל בפצועי הפיגועים, כשהם לא זוכים לטיפול רגשי בעצמם: "למה זה קורה?" • טור אישי
מי ישמור על השומרים? המשפט הזה רלוונטי תמיד. אבל היום כשאנחנו מביטים בפליאה באנשי איחוד הצלה, בצוותי מד"א שתמיד מגיעים תוך דקות לתאונות קשות, לפיגועים, לאירועים שונים כדי לתת סיוע מיידי לניפגעים, כדי להיות שם בשבילם.תקשיבו לעקיבא קאופמן, חובש באיחוד הצלה, שדיבר איתנו הבוקר בשבע תשע.
עקיבא טיפל בשוטר הסיור רס"מ אמיר חורי, שהגיע לזירת הפיגוע בבני ברק רכוב על אופנוע עם שותפו לסיור. עקיבא קאופמן טיפל בחורי, הוא לא הצליח להציל אותו. הוא מת לו בידיים. "ומי שומר עליך", שאלנו את קאופמן, "איך אתה מתמודד עם האירועים הקשים שאתה חווה? עם שיגרת החיים הכואבת שלך?".
אחרי שליווה את אמיר חורי ז"ל לבית החולים, ורק אחרי שהבין שאי אפשר להציל אותו, הוא התפנה לנסוע לטפל בעצמו, למרכז החוסן באזור בני ברק. במרכזי החוסן בישראל, בסה"כ 13, יש פסיכולוגים ועו"סים. הם מנהלים שיחות קבוצתיות ופרטניות עם מטופלים. עזרה ראשונה לנפש הפצועה.
רק תחשבו כמה עומס יש על המטפלים של מרכזי החוסן, הם מטפלים בשדרות, ובכל אזור העוטף, מטפלים בצפון ובדרום, בנפגעי טראומה. יש אזורי עדיפות לפי עוצמת האירועים. 13 מרכזים זו בדיחה עלובה, יחסית לצרכים הביטחוניים של מדינת ישראל, והם גם לא מתוגמלים כראוי. משרד הבריאות הכיר בצורך להעצים את מטפלי חוסן גם מספרית וגם כספית.
למה זה לא קורה? כמו שהרבה דברים לא קורים כאן. מדברים קצת, כותבים קצת, ומטאטאים. עד לפעם הבאה. הלוואי שלא תגיע.
