השמחה שלה רוקדת בעדינות
הסופרת הישראלית חוה ניסימוב התארחה באולפנה של ורדה רזיאל ז'קונט • יחד, צללו השתיים לתוך הרגעים הקשים מחייה של ניסימוב המשפיעים עד היום
חוה ניסימוב הינה סופרת ומשוררת ישראלית, ניצולת שואה אשר כותבת גם ספרי שירה ופרוזה בנושא השואה למבוגרים, נוער וילדים. כמו כן, ניסימוב גם מרצה בבתי ספר ובמחנות צה"ל כאשת עדות ואף מלווה את משלות בני הנוער והחיילים לפולין. ורדה רזיאל ז'קונט אירחה את הסופרת המוערכת בתוכניתה שב־103fm.
בפתח השיחה, הקריאה רזיאל ז'קונט מספר שורות מתוך שירתה של ניסימוב שפורסמה בספרה 'גם השמחה שלי רוקדת בעדינות': "השמחה חרישית, מסתתרת, טופפת על קצות האצבעות שלא להעיר את המתים, לא לעורר את קנאת החיים. אם אלוהים קיים, שלא יבחין שטוב לי. הוא לא אוהב יהודים מאושרים".
"אני ניצלתי", אמרה ניסימוב, "מיליון וחצי ילדים מתו, ואני מרגישה אשמה. למה אני ניצלתי והם מתו? אני יותר טובה מהם? אני חייבת להיות יותר טובה מהם, אני חייבת גם לא להתבלט, להתנשא, כי מי אני? אני תמיד ראיתי את עצמי כג'וק קטן שלא מגיע לו לחיות", אמרה ניסימוב, והוסיפה: "אני לא מאמינה בעין הרע ובדברים האלה, אבל קורים לי דברים כאלה. אחרי שאמרו לי 'מקנאים בך', שברתי רגל. אני מאוד חוששת לא לעורר עליי קנאה, לא מגיע לי".
בנוסף, שוחחו השתיים גם על הזיקנה שניסימוב מרבה להתייחס אליה בספרה 'דבש מחושך'. "אני לא מפחדת מהמוות, בכלל. אני מפחדת מהפרוזדור למוות. אני מפחדת להיות דמנטית, עם טיטול, שהילדים שלי יחלו, המוות לא מפחיד אותי. הזיקנה? אני אוהבת להיכנס בבום לדברים. הרבה אנשים אצלנו בדיור המוגן לא אוהבים את המילה זיקנה, אני לשה אותה, אני מאמינה שצריך לגעת בדברים, לא לעקוף אותם. אני המון כותבת על הזיקנה, זה מעניין אותי. יש יתרון לזיקנה, ואני מנסה לחגוג כל רגע, אני מנסה לראות דברים שלא ראיתי קודם כשמיהרתי. כשאת הולכת לאט את רואה דברים חדשים כמו הצמח הזעיר שפורץ באומץ מתוך אבני המדרכת, בלי אדמה ובלי מים הוא שורד. יש יתרון גם לידיים שרועדות מעט. את לא צוברת חפצים שבירים".
עריכה: שני רומנו
