רודנר: "כתבתי את 'נביא השעמום' על דודו טופז"
להקת איפה הילד שבה ל־1995 - עת חבקה את אלבומה 'מסעותיי עם עצמי', כשברקע רצח רבין • החזרות המפרכות, הטקסטים הבועטים וההשתלטות על עולם הבידור
זה מעל 3 עשורים בהם להקת איפה הילד מלווה את פסקול חייהם של ישראלים רבים. זאת בעקבות פריצתם הגדולה ולהיטים הגדולים שהפכו לאבן דרך משמעותית בתרבות המוזיקה בארץ. בשנת 1995 חבקה הלהקה את אלבומם השלישי 'מסעות עם עצמי', כשברקע מדינה שלמה אבלה על רצחו של ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל. כעת, לצידו של רז שכניק, שבו חמי רודנר, אסף שריג ואופיר בר עמי אל אותם רגעים שעיצבו חלקים רבים מהאלבום ושיתפו כיצד הרגישו שראו שהבידור גובר על האמנות.
בפתח השעה המשותפת, ביקש שכניק להשמיע את אחד הלהיטים הגדולים מהאלבום - 'הביאו את הסתיו'. רודנר סיפר תחילה כי "בשיר הזה יש המון סיפורים, השיר התחיל מזה שאסף בא אליי עם לחן. כמו הרבה שירים שלנו השיר התחיל ממנגינה. כשחשבתי על מה לכתוב, הקיץ הישראלי הדביק, הבלתי נסבל, זה היה מעין קריאה למשהו שהוא משיב רוח וחשבתי על עלי מוהר, על הטורים שבהם הוא תיאר את תל אביב כעיר אירופאית עם סתיו מלנכולי כזה. כל העניין הוא שבשיר הזה יש את המשפט 'יהיה געגוע', זה שיר שמדבר על כמיהה, על דימיון וזה גם הרבה פעמים מה ששירים עושים. אנחנו שומעים שיר ומעוררים בנו געגוע למשהו שלא לגמרי ברור, מעין תחושה כזו".
שריג חיזק את דבריו, ושיתף: "היו לי לחנים, זה היה נראה לי מתאים לאיפה הילד, הבאתי לחמי והוא הביא טקסט מהר מאוד. לא הייתה לי ביקורת על הטקסט, פשוט ישב מושלם על המנגינה. היו קצת ויכוחים על המלודיה". בעקבות סיפורו, נזכר בר עמי: "זה השיר שחברת התקליטים סימנו עוד לפני שנכנסו להקלטות".
אחד השינויים הבולטים בנקודה בה ראה האלבום אור היה שינוי המפיק של הלהקה וכניסתו של יובל בנאי לתפקיד. "הייתה לו מעין שיטת עבודה שהיינו עושים חזרות, אנחנו אנשים דיי עצלנים אפשר לומר, והיינו צריכים להגיע לחדר החזרות בקריית שאול, ויובל כבר היה יושב שם, מחכה כמו מ"מ עם מבט נוזף. כל החזרות הוא החליט שנעשה עם קליק באוזן, מעין סיגנל דיגיטלי כזה בווליום אימים. הוא מאוד רצה שנהיה גיבורים, שנהיה חזקים כאלה, שריריים, מסוקסים וזה יצר באמת משהו שונה. האלבום הזה שונה בהרבה מובנים משאר הדברים שעשינו", אמר רודנר.
רודנר: "כשראיתי את דודו טופז הרגשתי מאוד מאוד מעורער - בדיעבד, לא טעיתי"
כמו כן, שיר נוסף שתפס תאוצה היה לא אחר מאשר 'נביא השעמום'. "חד משמעית שיר שכתבתי אותו על דודו טופז", הודה רודנר, והוסיף: "מי שרוצה יכול לבדוק בארכיונים שהוא גם הגיב. זאת הייתה מעין תקופה כזו שלעשות איזושהי פרובוקציה היה חלק מהאמנות שלנו. אני חושב שבדיעבד לא טעיתי, זה היה נראה לי חולני - לעשות הכול בשביל רייטינג. כשראיתי את דודו הרגשתי משהו מאוד מעורער, ובדיעבד לא טעיתי, ראיתי בן אדם שהוא מאוד מאוד מעורער, והוא מגיש לעם את המנה העיקרית שלו. היה בזה המון גסות, ולגריות".
"זה היה נראה שתרבות רוק היא סוג של מיינסטרים כאן, והרגשנו שזה מה שבא להחליף אותנו. פתאום הכול נהיה בידור, פוליטיקה נהייתה בידור, אמנות נהייתה בידור ולאט לאט כל מיני דברים שכן ניסו לשמור על אומנות היו טריטוריות שהלכו והצטמצמו. דודו מאוד מאוד נעלב, אמר שאני משעמם", שיחזר חמי.
עוד סיפר אסף כי "מאוד האמנו בשיר הזה כסינגל וטעינו, הוא לא בדיוק פוצץ את הרדיו. חמי כתב את הטקסט על רקע 'ערוץ 2' שהשתלט על השיח".
התקליט שחזה את העתיד
עם קליפ בועט לא פחות מהטקסט, הפך השיר 'זוהי סדום' להיות אחד השירים הבולטים ברפרטואר הלהקה. "בתקליט הזה יש תחושה עמומה של חרדה ושל מיאוס ממשהו שדומה לאיזו שקשוקה שהתפוצצה לכולם בפנים - אסון ערד, רצח רבים והפיגועים האיומים. מה שיצא בסופו של דבר, ב־95' התחיל מה שנקרא 'סוף שבוע רגוע', זה שינה וטרף את כל הקלפים", טען רודנר, ואופיר המשיך: "פרצו לנו למחסן, גנבו לנו הרבה ציוד. גם הפסטיבלים הגדולים באותה תקופה הפכו להיות משהו נורא גרידי, הרגיש שהעניין נהיה לעשות כסף".
שריג חיזק את דבריהם, והסביר כי "רוק כועס קצת ובוטה כמו שלנו לא עבד יותר בתחנות. אחרי הטראומה אני מניח כולם רצו ללטף אחד את השני, ככה זה היה. עברנו גם טלטלה כי אופיר עזב את הלהקה בעקבות".
אסון ערד: "הבנו שאנחנו לא עולים לבמה עד שלא נבין מה קורה - ואז אתה רואה אמבולנסים"
על הקשיים שליוו את שנת 1995 דובר רבות, אך אחד האירועים הקשים שידעה מדינת ישראל באותה השנה היה אסון ערד, בו נמחצו למוות שלושה בני נוער. האירוע שתפס את הכותרות הגדולות בכל כלי התקשורת, השפיע רבות על הלהקה וחבריה, ואת הרגעים לפני עליית הבמה בזמן שלהקת 'טיפקס' עוד מופיעים, הם לא ישכחו.
"תוך כדי שהם מופיעים אנחנו רואים שמתחילים להביא אלונקות עם ילדים, פתאום היו 70 אלונקות במאחורי הקלעים", שיחזרו חברי הלקה, "עלה איזה איש ביטחון והיה נראה מאוד מבולבל. זה רק הלחיץ את כולם עוד יותר. לאט לאט הבנו שאנחנו לא עולים לבמה עד שלא נבין לפחות מה קורה ואז אתה רואה אמבולנסים מפנים אנשים. שעלינו לוואן ונסענו זרקו לנו אבנים על הוואן. הקהל היה מאוכזב למה אין הופעה".
עוד טען רודנר כי "אסון ערד היה מבחינתנו הצצה לרצח רבין. כל האלבום הזה באמת דיי מוזר שחצי שנה לפני הוא דיי מדבר על זה. בשבילי הסתתרה תשוקה לכישלון, שמשהו כאן לא נכון".
"נורא מהר זה הופך להיות ממוסחר, אין לך שום שליטה עליו"
באשר להופעות שלהם היום לעומת בתקופת השיא של הלהקה, אמר רודנר: "אני מרגיש היום כשאנחנו מופיעים, אנחנו מופיעים בקצב שהוא לא שונה מהקצב שהיינו מופיעים בשנות ה־90, היום אתה באמת חש קהל שהוא מקשיב, אוהב, מחבק ומגיב. למרות שהיינו מופיעים ומצליחים אני חשתי שיש דיסוננס בנינו לבין הקהל. התגובות בקהל היו הרבה פעמים אלימות, משהו לא התסנכרן, בטח שבהופעות הגדולות. האלבום הזה היה תגובה קצת, היינו קצת כמו בובות בחלון ראווה כזה שזה מה ששמו על השער ואמרו 'זה תריצו'. היינו הולכים לחתום על דיסקים בקניון והיו רודפים ורודפות אחרינו. נורא מהר זה הופך להיות משהו מאוד ממוסחר, שאין לך שום שליטה עליו".
בהמשך, חלקו חברי להקת איפה הילד עם רז שכניק חוויות וסיפורים נוספים מאחורי השירים הגדולים. החל מ'מסעותיי עם עצמי', שיר הנושא של האלבום, דרך 'עולם ללא חלומות' ועד ל'רגעים קטנים'.
חברי להקת איפה הילד עם רז שכניק באולפן // צילום: מאירה פרץ/103fm
פרויקט 'אלבומי המופת' מפגיש בכל שבוע את העיתונאי רז שכניק עם גדולי המוזיקאים בישראל. יחד הם יוצאים למסע אל האלבומים שהיו סימני דרך בקריירה שלהם - ובפסקול הישראלי.
לרשימת התוכניות המלאות בפרויקט לחצו כאן.
עריכה: שני רומנו
