"איך מציגים מפלצת? פשוט לא מציגים אותה"
ד"ר אבנר שביט ('וואלה') סיפר על הסרט 'מילה שלה' שמגולל את פרשת הארווי ויינשטיין • טען: "בעיניי הסרט הזה הוא ההוכחה שסרטי העיתונות עדיין כאן"
הסרט החדש 'מילה שלה' מגולל את פרשת מפיק הסרטים הארווי ויינשטיין, שהתניעה גם את מחאת MeToo#. הסרט מספר על התהליך שעברו העיתונאיות שפרסמו את התחקיר הראשון מהרגע שהחליטו שזה הדבר הנכון לעשות. ד"ר אבנר שביט ('וואלה') שוחח עם איריס קול ב־103fm והתייחס לדברים.
בפתח השיחה, הדגיש כי "יש הרבה סרטים חדשים עכשיו בקולנוע, אחד הסרטים הכי בולטים, חשובים, חזקים - זה סרט שמציג את מאחורי הקלעים של התחקיר של ה'ניו יורק טיימס', חשף את רשימת הפשעים הארוכה של הארווי ויינשטיין ותרם להתנעה של תנועת המי טו, והשאר הוא היסטוריה".
עוד אמר: "מאחורי ההיסטוריה הזאת עומדות שתי נשים, שתי עיתונאיות - ג'ודי קנטור ומייגן טוהיי. הסרט מבוסס על הספר שהן כתבו שבו עם שיתפו איך הן אספו את העדויות במשך זמן רב, עמדו בפני הלחצים של הארווי ולהקת עורכי הדין שלו, שכנעו נשים לדבר און דה רקורד ולחצו על כפתור הפרסום. והתחקיר התפרסם ושינה את העולם לטובה".
"ברגע שמציגים אותו, או שזה היה קריקטורי מידי או שזה היה סימפטי מדי"
בהמשך, סיפר כי ויינשטיין מוזכר כמעט בכל סצנה בסרט אך לא מופיע אפילו פעם אחת. "זו בעיניי בחירה מרתקת מבחינה אומנותית ומוסרית של הבמאית", טען, והסביר: "אני חושב שאם היו מחליטים להציג אותו, ברגע שמציגים אותו, או שזה היה קריקטורי מדי או שזה היה סימפטי מדי. אז, עולה השאלה הזאת - איך מציגים מפלצת? יש לנו את התשובה, פשוט לא מציגים אותה".
בהמשך לכך, שיתף כי "הוא עשה שורה ארוכה של תקיפות מיניות לאורך שנים אבל לא רואים אף אחת מהן על המסך. שומעים את העדויות, רואים את התגובות של האנשים אחרי התקיפה, אבל לא רואים את התגובות עצמן. הבמאית, מריה שראדר, אמרה שהדבר האחרון שהעולם צריך זו עוד סצנת אונס, והיא כל כך צודקת כי באמת ראינו כל כך הרבה סצנות אונס בקולנוע, והרבה פעמים זה גובל בנצלנות ואפילו בפורנוגרפיה. הסרט הזה מראה שאפשר גם אחרת".
"זה סרט שמוכיח שהעיתונות לא מתה", ציין, והוסיף: "העיתונות היא מי שעשתה את התחקיר הזה, את השינוי הזה, הובילה את המהפכה הזאת, שום גורם אחר לא עשה את זה. גם ז'אנר סרטי העיתונות לא מת, הספידו גם את העיתונות וגם את הסרטים האלה הרבה פעמים אבל בעיניי הסרט הזה הוא ההוכחה שסרטי העיתונות עדיין כאן חיים ובועטים".
"יש לנו כאן סיפור של אישה שהיא גאווה לעם היהודי וגבר שהוא בושה לעם היהודי"
לבסוף, ד"ר שביט סיפר כי "מנקודת מבט שלנו גם כיהודים, ג'ודי קנטור, שהיא אחת העיתונאיות שהובילו את התחקיר היא יהודייה והסרט הזה שם על זה דגש. פחות או יותר בסצנה הראשונה שלה היא מדליקה נרות ואז היא מדברת על הפעם הראשונה שהיא ראתה שלסבתא שלה יש מספר על היד, מהשואה. אני חושב שזה לא סתם אנקדוטה, אני חושב שבתור יהודייה אמריקאית, היא גדלה על ערכים ליברלים, על המשנה של תיקון עולם, של לעשות טוב, והאידיאל הזה היה נר לרגליה כשהיא עשתה את התחקיר הזה ובכלל כשהיא עושה תחקירים שמשנים את העולם לטובה".
עוד המשיך: "לעומת זאת, הסרט הזה מזכיר לנו לא פעם שגם הארווי ויינשטיין היה יהודי, יש לנו כאן סיפור של אישה שהיא גאווה לעם היהודי וגבר שהוא בושה לעם היהודי. הוא גם התבייש להיות יהודי, הוא לא בחל בשום דבר, הוא תקף נשים מכל הגילאים וכל הסוגים אבל הדבר היחיד שהיה לו שזה הוא לא נמשך ליהודיות. התחקיר הזה הוביל לעוד מיליון עדויות עליו אבל גם על עוד אנשים אחרים, באמריקה, צרפת וגם אצלנו".
עריכה: נויה חסון
