רגע קטן של אור
הרב ישראל מאיר לאו, לשעבר הרב הראשי לישראל, עם סיפור מיוחד מימי תופת מלחמת העולם השנייה, על חנוכה, אמונה, ומה שביניהם
חג האורים, הלכה למעשה: הערב (א') נדליק יחדיו, היהודים בכל רחבי הארץ, את נר החנוכה השמיני של חג החנוכה המפיץ אור לכל עבר, גם בתקופה המדינית והפוליטית המורכבת המתרגשת עלינו.
הרב ישראל מאיר לאו, לשעבר הרב הראשי לישראל, שוחח עם בן כספית וינון מגל בסיום התוכנית והביא סיפור מיוחד מתקופת תלאות השואה, המסביר את כוחה של האמונה.
"זה היה בשנה האחרונה של מלחמת העולם. אנחנו לא ידענו שאנחנו לקראת שחרור בעוד חודשים ספורים, ואנשים חזרו מיום עבודה מאוד מפרך בפוספטים, קור אימים, שלג, יתכנסו בצריף, בבלוק", סיפר.
הוא המשיך ואמר: "הגיעה שעה מיוחדת של ארוחת הערב, סוף סוף אחרי יום עבודה. ארוחת הערב, מאוד חשוב לציין, כללה שלושה פריטים - ספל מים חמים שאמור היה להיות בו תה, לחם במשקל של 150 גרם, זו הייתה המנה היומית, והחשוב היה - מרגרינה".
לדבריו, "לקחו קובייה של 200 גרם מרגרינה, חילקו אותה לשמונה חלקים, זו הייתה המנה של כל אחד. שמינית קובייה כזאת. אנשים עמדו בתור של 200 איש, שני תורנים יהודים ואיש גסטפו מפקד עליהם. קיבלו כל אחד את המנה שלו והתיישבו על הדרגש".
"אלא שלאחר החלוקה התברר לתורנים שנשארו פירורים של מרגרינה", סיפר, וצין כי אותם תורנים "לא העזו לעשות שום דבר, אלא שאלו את הגרמני, הגסטפו, מה לעשות. הוא אמר 'תנו לי'. הוא מאוד נהנה מהמחזה שהוא יזרוק את הפירורים של המרגרינה באוויר, הם ייפלו על הרצפה והאסירים האלה יתנפלו על הפירורים הללו כי כל גרם פה היה מאוד חשוב".
הוא תיאר כי "הצעירים התנפלו על הרצפה וניסו למצוא פירור מרגרינה, האחרים ישבו והסתכלו במחזה. אבל היה בבלוק איש אחד, זקן לבן ארוך, דמות של אליהו הנביא כזה, אף פעם לא התלונן, אף פעם לא צעק, אף פעם לא רב עם אף אחד, שום דבר, עשה את כל המוטל עליו בקושי, אבל עשה". לאו הסביר כי אותו איש נשאר שוכב על הרצפה ומחפש פירורי מרגרינה, גם אחרי שכולם כבר קמו.
"הוא צעק, 'היום זה חנוכה'"
הרב לאו המשיך וסיפר כי "אנשים קפצו מהדרגשים ורבים נתנו לו את מנת המרגרינה שלהם והוא לקח. אחרי שכולם כבר ישבו במקומם על הדרגשים, אז הוא נשאר לבד עומד והתחיל לתלוש את כפתורי בגד הפסים ולפרום את החוטים שיוצאים מבגד הפסים, מהשרוולים. לא הבינו מה קורה למסכן הזה, ואז הוא צעק, 'היום זה חנוכה'".
"חמש וחצי שנים הוא שמר את לוח הזמנים", הדגיש, והוסיף: "הוא הצמיד את המרגרינה שהוא ליקט אל ספל הפח המאביל הזה של התה, את הכפתורים שהוא תלש, שם על הרצפה, ושפך את המרגרינה הנוזלית. הוא עשה נרות מהחוטים שהוא פרם מהשרוולים, וכל מה שהיה חסר, זה היה להדליק את המנורה, להדליק את החנוכייה המוזרה הזאת, ואז נמצא שם שק קמח, שק מלט קרוע. היו שניים-שלושה בחורים, הגיעו אל מנורת הנפט היחידה שהייתה בבלוק הזה, הציתו קרע מהשק, זה היה השמש ונתנו לו ביד של הזקן".
עוד סיפר כי "הוא התחיל להגיד את הברכות, בתנאים האלה, 'שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה'. אז כולם ירדו מהדרגשים. אחי היה בין האנשים, נפתלי, אלי ויזל היה איתנו אז באותו בלוק על אחד הדרגשים, ירדו על הרצפה והתחילו לשיר איתו 'מעוז צור'. כשאני באתי ארצה כעבור חצי שנה, וכשעשו את ההכנות בבית הספר לקראת מסיבות חנוכה, המנגינה הזאת של 'מעוז צור' הייתה מוכרת לי. לא ידעתי שום דבר על חנוכה, לא ידעתי עוד לפני זה על החגים, לא ידעתי עברית, ושאלתי את אחי נפתלי 'תגיד לי, מאיפה אני מכיר? נדמה לי שהמנגינה הזאת מוכרת לי'. הוא אמר לי, 'אתה לא זוכר את הזקן עם המרגרינה?' אני לא ידעתי אף מילה".
אתה ראית את האירוע הזה בעיניים שיהודי זקן עם זקן מדליק ממרגרינה נר חנוכה ושמש, וכולם שרים 'מעוז צור' בצריף?
"ממש. הבעיה היא שזה היה הלילה האחרון שלו איתנו, הוא לא התעורר בבוקרו של אותו יום. כאילו הייתה שליחות, היה התפקיד שלו עלי אדמות, להאיר את האנשים לתקווה ואנשים שרו. רובם הבינו גם מה הם שרים - אם היו ניסים ונפלאות אז, מול אנטיוכוס, מול היוונים, אולי, שמץ של תקווה... אני לא הבנתי שום דבר, רק כילד אני זוכר את המנגינה ואת המחזה, אבל האנשים המבוגרים הבינו את הסיכוי הגדול שאולי יקרה גם הפעם, 'נס גדול היה שם'".
עריכה: אמיתי דואק
