"כולם יודעים מהי שמנופוביה, אבל עוד אין שם לתופעה ההפוכה"
בפתח התוכנית, התייחסה מעיין אדם לסערה שעורר הקמפיין החדש אדל בספלוב, ואמרה: "אם נקלף את שכבות הטוקבקים המכוערים, נגיע לעצב החשוף"
בפתח התוכנית, התייחסה מעיין אדם לסערה שעוררה אדל בספלוב והביעה את דעתה בנושא.
"כולם יודעים מהי שמנופוביה, אבל עוד אין שם לתופעה ההפוכה. היא כאן והיא בועטת, ואני רוצה לבעוט בה בחזרה. היום זה קמפיין העגלות של אדל בספלוב, אתמול הבטן השטוחה של עינב בובליל ומחר תתפוצץ סערה דומה - מישהי תעשה את המעשה החמור מכל! ותצא עם ג׳ינס צמוד מחדר לידה.
לא אני לצערי, אבל תבוא המישהי הזאת, וכולם יגיבו בזעם, כאילו היא עשתה משהו רע. כאילו היא מכניסה לנו אצבע בעין בכוונה. אנחנו מחבקות רק כפלים בבטן, עייפות, קושי ומצוקה. אנחנו רוצות לראות שכולן איתנו באותה סירה מרירה. ומי ששטה ביאכטה, כנראה קיבלה דבר במירמה. סליחה, זה לא 'בודי פוזיטיב', זה שלילי ועקום נורא. אם יופי בא בכל מידה - זה לגטימי גם להיות פצצה אחרי הלידה.
אדל היא כמו הקצפת המושלמת על המילקי, כמו הטיפות המגרות על הקולה, כמו הילד הנקי והמסורק של קינדר, כמו החיוך של דוגמנית משחת השיניים, היא נועדה להציג לנו פריים אוטופי בעולם הקאוטי של אם צעירה.
למה? כי זה מוכר. מאז ומעולם. עובדה.
אבל אם נקלף את שכבות הטוקבקים המכוערים שהופנו כלפי אדל, ואת הביקורות על הפירסומת שעשתה מה שפרסומות עושות - 'הצעת הגשה': נגיע לעצב החשוף. לשורש הדלקתי של הבעיה. שנים נאלצנו לעמוד בציפיות חברתיות קשות מנשוא, מנותקות, אכזריות וחסרות רחמים, וזה הגיע לנו עד כאן.
זה מתחיל באחות ליווי הריון ששולחת אותך בדמעות הביתה כי עלית יותר מידי במשקל, ממשיך בטענה שהריון זו לא מחלה, אז גם אם את מקיאה עשר פעמים ביום תביאי דלי ותגיעי לעבודה, ונגמר… ובכן, מספרים שזה לעולם לא נגמר. שמכאן זה קרב על שילוב אימהות וקרירה, ושילוב רגליים בכל אפצ׳י, ולהיות מאוהבת ומאושרת כשאת יותר עייפה מכל החיילים בצבא יחד, ולרוץ ספרינט עם סטופר חזרה לג׳ינס. ולעולם לא לנוח על זרי סימני המתיחה והעור העודף ולטפל באיברים שנדו ממקומם, בהתערבות כירורגית אם נדרש, למשל - הרמת השדיים מהברכיים.
זה לא קל.
וזה מביא לנו את הסעיף להרגיש שזה מה שמצפים מאיתנו עכשיו, להתעסק במראה. זה מרתיח אותנו שלא מתחשבים בנו, שלא רואים אותנו, שלא רואים שאנחנו נראות זוועה כי אנחנו מרגישות זוועה ושכל מה שבא לנו זה לבכות קצת, ולישון, ולהבין איך ממשיכים את החיים מכאן.
אז אני מבינה את סערת הרגשות, אבל לא בטוחה שמגיעה לה החשיבות הזאת. כי מאוד יקל עלינו וגם יקליל את האווירה אם נסתכל על העובדה הפשוטה שכל מה שרצו מאיתנו זה שנקנה עגלה. ואם תבואי לחנות בטרנינג עם כתמים של פליטה, יכניסו אותך בחפץ לב וימכרו לך אותה בשמחה כי איש לא מצפה ממך להיות הפרסומת רק שתגהצי אשראי ביציאה".
