"ילדים גרמנים צעקו לאחי 'יהודי מלוכלך'"
טובה קלינגר, פנסיונרית של 'קול ישראל', סיפרה על הצגת היחיד שלה, אודות חיי אמה שברחה מהגרמנים: "הסיפור הזה היה חלק מהחיים שלי"
טובה קלינגר, פנסיונרית של 'קול ישראל', סיפרה על ההצגה שיצרה, המבוססת על הסיפור של אמה שהייתה אלמנה צעירה, וברחה מהגרמנים בזמן השלטון הנאצי. בשיחה עם איריס קול ב־103fm, קלינגר מסבירה גם על משמעות השם של ההצגה 'כבר לא אָ לוֹמָאגֶע' שתוצג ביום רביעי הקרוב ביום רביעי הקרוב ב'יד לבנים' רעננה.
"ההצגה היא באמת הגשמת חלום. הרבה סיפורים סופרו, בייחוד על ידי אימא שלי מתקופת המלחמה, היה אבל הסיפור הגדול שבעצם הוא לא בדיוק סופר, הוא נאמר אינספור פעמים עד שהוא נצרב בתודעה של כולנו כבני הבית", סיפרה קלינגר.
לדבריה, "הסיפור היה שאמי, כאלמנה צעירה עם ילד בן שש, ברחה מהעיר האהובה עליה, אז קראו לה דנצינג, היום קוראים לה גדנסק. היא הייתה בעיקר מיושבת על ידי גרמנים והמפלגה הנאצית השתלטה מהר מאוד".
המשיכה וסיפרה: "יום בהיר אחד, אח שלי בן השש חזר מבית ספר כאשר ילדים גרמנים התנפלו עליו, ואת הילד בן השש הזה היכו מכות רצח וצעקו לו את המשפט 'יהודי מלוכלך'. הוא בא בוכה הביתה עם בגדים קרועים, כשהוא צועק לאימא שלי 'אני לא רוצה להיות יהודי'. אימא שלי הבינה שזה הזמן לברוח, והיא ברחה בהתחלה לאחותה בלודג'".
"זה היה הפצע הגדול של אימא שלי כל ימי חייה"
"לתמימותה, היא חשבה שאולי היטלר לא יגיע לשם, אבל הוא הגיע. לאחותה היו שתי בנות, אחת בת 15, השנייה בת 18, והייתה לה חנות ירקות, היא הייתה אלמנה גם. אז היטלר הגיע גם ללודג' ואימא שלי הבינה שצריך להמשיך ולברוח. היא אמרה לאחותה, 'אני לא נשארת כאן, אני בורחת לרוסיה', כי היה חלון קטן שסטאלין אפשר ליהודים להיכנס לרוסיה", הוסיפה.
עוד אמרה: "היא לקחה את אח שלי ואמרה לאחותה 'קחי את שתי הבנות ובואי איתי'. האחות סירבה, היא אמרה 'אני לא יכולה לעזוב את החנות, ממה נתפרנס? אבל את יודעת מה, את יכולה לקחת את הבנות שלי'".
קלינגר שיתפה כי "אימא שלי הייתה אלמנה עם ילד קטן והיא אמרה 'איך אני יכולה לקחת את הבנות שלך? אני לבד. אני לא יודעת לאן אני בורחת, ואם יקרה להן משהו?' והיא סירבה. כמובן שהיא לא יכלה לתאר לעצמה שהיא תחזור אחרי המלחמה ללודג' ולא תגלה איש מהמשפחה שלה, כולל כמובן גם שתי הבנות ואחותה".
לדברי קלינגר, "זה היה הפצע הגדול של אימא שלי כל ימי חייה. הסיפור הזה היה חלק מהחיים שלי, ואני הרגשתי שאני צריכה באיזושהי דרך לספר את הסיפור הזה. כשיצאתי לפנסיה, הלכתי להחזיר לי אהבות ישנות. אז הלכתי לאמנות, לתיאטרון, והתגלגלתי לתיאטרון בובות, ואהבה גדולה פרצה ביני לבין הבובות. כשלמדתי בבית הספר של דבורה צפריר, הכרתי את אלית בבר שהיא בובנאית, והיא העבירה קורס בשם 'איך לספר סיפור עם בובה', וכששמעתי את המשפט הזה, הבנתי שמצאתי דרך איך לספר את הסיפור של אימא שלי".
את למעשה לבדך על הבמה כאשר יש בובות.
"יש שתי בובות גדולות, אחת של אימא שלי, ואת אחי בן השש-השמונה שליווה אותה, שהוא כמובן ילד קטן".
"אימא שלי הייתה אומרת 'את אָ לוֹמָאגֶע'"
במהלך השיחה, הסבירה קלינגר את משמעות שם ההצגה: "הכנסנו את המילה ('אָ לוֹמָאגֶע') המוזרה הזאת גם בגלל שהיא מספרת סיפור וגם בגלל שהיא מסקרנת. זו מילה שבעצם באה מהפולנית. אני הייתי ילדה קצת מסורבלת, כשביקשו ממני לרחוץ את הכלים אחרי האוכל, תמיד שברתי צלחת, כוס, ואז אימא שלי הייתה אומרת 'את אָ לוֹמָאגֶע', זאת אומרת, 'את עם שתי ידיים שמאליות', וככה צמחה הזהות שלי, אבל אני כבר לא".
לדבריה, "סטיגמות שמדביקים לנו בתור ילדים ומלוות אותנו אחר כך כל החיים, אבל אני אני חושבת שההצגה הזו שחררה אותי מהדימוי הזה".
