בישראל חיים היום כ־148,000 שורדי שואה, רובם בני יותר מ־90. רבע מהם, חיים בעוני. כמעט 40,000. אין להם זמן לחכות. אפילו יום.
האם ריבוי הגופים הממשלתיים שמטפלים בסיוע לשורדים עושה מספיק כדי לחלץ אותם מהמצב הכלכלי הקשה? כנראה שלא. ואולי כאן מתחילה הבעיה. משרד הרווחה מטפל, הביטוח הלאומי מטפל, הרשות לזכויות ניצולי השואה מטפלת, אז איך יכול להיות שבכל זאת כמעט רבע מהשורדים עניים?
קשישים רעבים זה אומר לוותר על אוכל. קשישים רעבים זה אומר לוותר על תרופות. אוכל או תרופות. זאת המשוואה. עוד משוואה? חימום בחורף, מזגן בקיץ, לא זה ולא זה. סתם ערימות של שמיכות כדי להתחמם ולחסוך בחשמל. ישראל 2023 נזכרת לדבר על ניצולי השואה פעם בשנה, אבל לא מכבדת אותם במידה הראויה.
אז בדיוק כמו בנסיבות אחרות, כמה טוב שיש קרנות וגופים חוץ ממשלתיים שמגייסים כספים מאנשים טובים כדי שקשישה וקשיש בני 90 יוכלו להתחבר לחשמל בחורף ובקיץ, ולאכול קצת יותר ממזון בסיסי.
במשרד הרווחה אומרים שהתפקיד שלהם בסיוע לניצולי השואה הוא אולי החשוב ביותר ברמה הלאומית, ואנשיו ימשיכו להיות המשענת הסוציאלית של האוכלוסייה הוותיקה בכלל, ובפרט שורדי השואה.
אז משהו לא מסתדר כאן - איך זה ש־40,000 שורדים חיים כאן בעוני ונאלצים להחליט אם לחמם את הבית או לרכוש תרופה?