השואה ואני
מרסל על הפגישה הלא צפויה עם נכד של שורד שואה בבית קפה מסתורי, שהזכירה לה ביתר שאת כמה קשים חיים של אלו שהצליחו לעבור את התופת
"פתחתי בהתנצלות על כל הפעמים שכמעט הצלחנו ובסוף לא. "אל תתנצלי", אמר בדיוק כשהגעתי לתירוצי ההיריון והלידה, אני מניח שסבא רצה שניפגש עכשיו". אני מזמינה קפה קר, הוא לוקח מיץ תפוזים. "בלי קרח בבקשה", הוא מציין וכמעט לא נעים לו מהמלצרית. איש טוב כזה, מאלו שכמעט וכבר לא רואים".
כך פתחה מרסל מוסרי את סיפורה בדבר הבחור שעלה שוב במוחה במועד מורכב זה של ימי זיכרון, בפרט יום השואה שאירע השבוע, בו כאבנו את התלאות הקשים והאכזריים שעברו יהודים רבים רק כי היו יהודים.
"ביום העלייה לתורה שלי", כך מספר פתאום ומבלי הקדמה, "דפקתי על דלתו של סבי בשתיים לפנות בוקר", הוסיפה לספר. "הייתי ילד טוב, כל כך טוב שלפני שיצאתי אליו בסתר, עוד קיפלתי את השמיכה שלי וסידרתי את המיטה, כדי שאם אמא שלי תגלה שעזבתי את הבית בשעה מאוחרת כזו, לפחות על המיטה לא תכעס, קיוויתי שזה יפחית לי בעונש".
