"אחים מאבדים פעמיים - גם אותם וגם את הוריהם"
אליסף פרץ ששכל את שני אחיו, על פרויקט 'האחים שלנו' היוזם מעגלי שיח עם אלו שאיבדו את היקר מכל • אמו מרים פרץ: "לא חוויתי יום זיכרון כה מפצל"
באופן עצוב ומצמרר, חווה אליסף פרץ את השכול פעמיים; אחיו סגן אוריאל ז"ל ורס"ן אלירז ז"ל נהרגו שניהם במהלך שירותם הצבאי, ובעקבות האובדן הכבד הפכה אמו מרים לאבן דרך מרכזית בתיווך הטרגדיה הקשה והכואבת של השכול.
פרץ שוחח עם ענת דוידוב וניסים משעל בתוכניתם, וסיפר על מפגשי 'האחים שלנו', המביא את סיפורם של משפחות הנופלים ממקור ראשון. "העמותה הוקמה לפני שבע שנים, כדי להביא את הקול הייחודי ואת התמודדותם של האחיות והאחים השכולים. מפני שקולם כמעט לא נשמע עד אז, החלטנו שאנחנו רוצים לחשוף את הציבור בישראל דווקא שלנו, של האחים. את הסיפור של הצחוק ושל השטות ושל חברות. היום מתקיימים מאות מפגשים בכל רחבי הארץ שבהם האנשים פותחים את ביתם, מזמינים אח שכול שמספר את ההתמודדות שלו - ובוחרים לקחת חלק", שיתף.
בהמשך, עוד הוסיף: "אחים מאבדים פעמיים, גם את אחיהם וגם את הוריהם. כשאוריאל נהרג הייתי ילד בן 12 ולא באמת הספקתי לצבור איתו חוויות משמעותיות, הוא היה האח שהערצתי. עם אלירז, הסיפור היה שונה לגמרי. החיבוק שלו היה מסוג החיבוקים ששובר את כל העצמות, אבל מרחיב את הלב. היינו שני אחים בג'בליה שהתחבקו ונלחמו יחד על הבית". והבהיר: "אנחנו לא מדברים על המוות, אלא על החיים. אנחנו לא מספרים איך הם מתו, אלא איך הם חיו. המטרה שלנו היא שלא ישכחו אותם, את האחים שלנו. הצלחנו להבין שפתאום רואים את האחים והאחיות השכולים, אנחנו נושאים את הסיפור הזה לעוד המון זמן".
כלת פרס ישראל מרים פרץ, אמו של אליסף, הצטרפה לשיחה והגיבה לדברים: "שאלת גבורת החיים היא לא רק איך למות בעד ארצנו, אלא איך לקום ולהכין אוכל שהילדים שלך מאוד אהבו. כשנפל בני הבכור, אליאסף היה בכיתה ו'. במה היינו עסוקים? חרב עלינו עולמנו, לא התכוננו למוות, לא ידענו מה זה מוות. אישי היקר לא היה יכול ללכת לעבוד, והילדים חשים לעיתים שהוזנחו כי איבדו גם את האחים וגם את ההורים. בשנה הראשונה והשנייה ההורים עסוקים בהנצחה, הם עסוקים רק במתים ובאיזשהו מקום הם מפסידים אותנו".
לסיכום, התייחסה לוויכוח סביב הגעתם של פוליטיקאים לבתי העלמין ביום הזיכרון והודתה: "לא חוויתי יום זיכרון כזה מפצל וקורע. יום שהיה צריך להיות סביב הערכים של החיילים ולהכיר קצת יותר את המשפחות ולהתקרב אליהן, הוא הפך להיות יום של דיון על מי מגיע ומה הוא אומר. יש כאן שאלה פילוסופית - האם יום הזיכרון הוא יום של המשפחות השכולות או יום לאומי. זה לא הזמן לדון בזה, אבל תמיד חשבתי שזה יום לאומי, ואם זה באמת יום לאומי - מגיעים אנשים גם מהשדה הפוליטי ובוודאי שאסור להם להכניס שום פוליטיקה בדבריו. אני לא הולכת לבדוק אף אדם בהר הרצל, כי אני רואה ביום הזה יום של חיבוק ושל הזדהות. הבנים שלי נפלו על הבית, הם לא בדקו מי גר בתוך הבית.
עריכה: דוד זבולוני
