"אין גורם שחף מאחריות, היה אפשר לטפל אחרת"
אפרת שביט, חברתה הטובה של רונה בן שבת, אמו של אלרועי בן ה־13 שהתאבד בעקבות חרם, שיתפה בסיפור הקשה ובאירוע מרגש שנערך לזכרו
לפני כחודשיים התאבד אלרועי בן שבת בן ה־13, שבועיים לאחר שחגג את בר המצווה שלו, בעקבות חרם, הצקות והתעללות שעבר בבית הספר. רונה בן שבת, אימו של אלרועי, חברה לזוג הורים שהילדה שלהם עוברת חרמות ויחד הם יוצאים לצעדות ברחבי הארץ במטרה להשמיע את קולם ולדרוש פתרונות לילדים שנפלטים מהמערכת. היום (ו') יתקיים מצעד מכוניות שארגנו רונה, אלירן ואילונה - שיירות יצאו מנתניה ומפתח תקווה ויגיעו לבמה המרכזית ברעננה, שם רונה תדבר לראשונה.
איריס קול שוחחה ב־103fm עם אפרת שביט, חברתה הטובה של רונה בן שבת, אשר שיחזרה את סיפורו של אלרועי. "אלרועי בן ה־13 ז"ל, היה ילד שלא מצא את מקומו חברתית בלשון המעטה. כמו שאומרים, שלילד רע במערכת הוא עושה רע, עושים לו רע, ואלרועי מצא את עצמו בתוך גלים של מטפלים, מוסדות. רונה נלחמה בכל כוחה. אנחנו מדברות על ילד מאוד אינטיליגנט, ורבלי ומאוד שונה בנוף היום יומי של כיתה בבית ספר בישראל. הוא מתבטא יותר טוב בכתב, הרגש עולה אצלו על הלוגיקה - ילד יותר סוער, יותר שובב".
"בכל מערכת התחיל סחרור של איך מטפלים בילד, ביסודי עשו כמיטב יכולתם, התגייסו בצורה יוצאת דופן", אמרה, "השנה אלרועי ז"ל התחיל בית ספר חדש, בחינוך דתי, בתקווה שתהיה התחלה חדשה ומעניינת. רונה החליטה לתת לו שנה אחת בחינוך המיוחד כדי שיקבל קצת יותר כלים, שיפתח קצת חוסן חברתי, שיוכל לבוא יותר מוכן כדי למצוא חברים חדשים ואת עצמו במערכת. בזמן מאוד קצר, הוא הפך להיות ילד מסומן על ידי בית הספר ופשוט בכל רגע שהיה איזשהו אירוע חברתי, שהוא היה אפילו גם לא מעורב בו, הוא מצא את עצמו מושעה. הילדים בכיתה לא קיבלו אותו, בכיתה יש אפילו עוד ילד אחד שסבל".
כמו כן, מאז פורסם סיפורו של אלרועי ז"ל האמירה המרכזית הינה שהוא שם קץ לחייו בעקבות החרם שעבר, שביט ביקשה להתייחס גם להתנהלות מוסדות החינוך: "גם הזנחה מטעם בית הספר. אני אחריג מזה את המחנכת שהייתה מהממת, מנהל בית הספר רמז לרונה לא פעם שהוא היה מעדיף שאלרועי לא יגיע לבית הספר, בלי לברר באמת לעומק את המקרים שבעקבותם הוא בחר להשעות את אלרועי הבייתה, בלי באמת לתת להורים רגע אחד יד. בסופו של דבר, ההתעללות הלכה והקצינה".
"איך הוא היה בבית?", התעניינה קול, ושביט השיבה בנחרצות: "ואו מקסים. ילד מהמם, אוהב, לא משנה מה הוא עושה, את מגיעה הבייתה הזרועות שלו נפתחות וחיבוק. יש לו זמן לכל אדם ומקום לכל אדם. העומק הרגשי, ואני חושבת שזו אחת הבעיות".
"אם מנהלי בית הספר היו פחות מפחדים מתביעות, אולי הדברים היו נראים אחרת"
בהמשך, הדגישה שביט כי "מה שעל פניו נראה, ולא רק מהמקרה של אלרועי אלא ממקרים רבים של בני נוער, כי התופעה הזו איומה, 100 בני נוער בשנה, המספר הזה הוא איום ונורא. אין גורם אחד שהוא חף מאחריות פה. אפשר היה לטפל אחרת, בוודאי, אם המערכת הייתה ערוכה אחרת. אם מנהלי בית הספר היו פחות מפחדים מתביעות אולי הדברים היו נראים אחרת, אם תקציבים ממשלתיים היו ניתנים".
עוד סיפרה שביט כי "באופן מצחיק, רק אחרי המקרה הנוראי הזה רונה ואני התיישבנו קצת לאסוף נתונים לקראת מפגשים שרונה עורכת עכשיו עם פוליטיקאים ועם משפיענים, לקראת המטרה המקודשת שהיא רוצה לקדם - מקום של ילדים שמושעים מהמערכת, חוסן עבור ילדים שהם קורבנות ואמפתיה עבור ילדים שמתעללים. פשוט גילינו שתקציבים נחתכו עם השנים על ימין ועל שמאל. יש לנו דבר שנקרא מועצה לאומית למניעת אובדנות, לא אני, לא את ולא הורים אחרים שמעו בכלל על הארגון הזה, שנמצא באחריות משרד הבריאות. אנחנו לא רואים ולא שומעים את העבודה. לאורך השנים תקציבים הלכו ונעלמו מהמועצה הזו, יועצות בבתי הספר שאמורות להיות הגורם המייעץ לא מקבלות כלים, המורים בוודאי לא מקבלים".
"אם מישהו היה רגע אחד עוצר ומבין ש־30 אחוזים ממקרי האובדנות המדווחים בשנה הם של בני נוער מישהו היה עוצר רגע אחד לחשוב לאן הולך הכסף", זעקה.
לסיום, שיתפה שביט על מסע חוצה גבולות נגם החרם, אשר צפוי להתקיים היום (ו'): "מכיוון שבאופן מצער כבר אי אפשר להיות בטוחים שילד יגיע לבגרות במדינת ישראל, חברו ארגונים, הורים וכמובן רונה כדי לעשות את העבודה ברגליים, לקרוא לציבור, לצעוד - להראות נוכחות בשטח. המטרה להעלות את זה למודעות. נכון, אנחנו מדינה שיש בה המון בעיות אבל לא יכול להיות שהבעיה הזו נדחקת".
עריכה: שני רומנו
