"בסוף ידעתי שעוד אשוב אל התיאטרון"
מרסל מוסרי פתחה את התוכנית בסיפור מהיום שבו גילתה את יופי התיאטרון • עוד אמרה: "אני ממליצה לכם, מאזינים יקרים, לצאת לצפות באיזה מחזה לבד"
הסופרת והמגישה האהובה מרסל מוסרי שבה לאולפן 103fm ופתחה את התוכנית בסיפור אישי - זיכרון רחוק מהיום שבו גילתה את יופיו של התיאטרון.
לדבריה, "פעם, אולי הייתה זו הפעם היחידה בחיי שזכיתי במשהו. אני זוכרת שבאחת החופשות שלי מהצבא, עצרתי בתחנה המרכזית בירושלים, תמיד הומה, מאוד תזזיתית ובכל קומה מאפייה שמוכרת רוגעלכים טובים כאלו, נהגתי לקנות לי רוגעלך, מלא בשוקולד, שלפתי מהתיק בקבוק מים קרים וניגשתי לקפה ההאינרנט בקומה השלישית. לא היה לי כסף אז, טוב לאיזה חייל יש? אז גם אינטרנט לא היה דבר כל כך שכיח וזול כמו בימינו אנו. שם, בקפה, קניתי לי כרטיס נטען כזה והיו המון מחשבים 'חמישה שקלים לכל חצי שעה של שימוש' הסביר לי האחראי שם, נתתי לו חמישה עשר שקלים והיו לי תשעים דקות שלמות להשתמש במחשב".
עוד אמרה: "היו אלו הימים הראשונים של הפייסבוק ואין לי מושג איך, ואני גם לא רוצה להרבות במילים, פגשתי פתאום מודעה כזו של תיאטרון גשר ביפו לרגל עליית מחזה מסוים, לדעתי זה היה סונטת קרויצר עם משה איבגי, 'אנחנו מזמינים אתכם, לכתוב מונולוג מפיו של אדם נעזב, מישהו שאהבת חייו, אמו, אביו, מישהו שננטש על ידי מישהו'. המונולוג המנצח, כך נכתב, יזכה את מחברו בכרטיס לבכורת המחזה סונטת קרויצר. לא ייחסתי לזה חשיבות רבה וכתבתי, לא זוכרת מי נעזבה, אוי אישה העם ילדים, אוי גבר מבוגר, אולי סבתא שפתאום אף אחד לא מתדפק על דלתה, כתבתי במהירות, בלי לחשוב ביותר מדי, זמני באינרנט היה קצוב והשפע בו חיכה לי. כתבתי כמה שורות ושלחתי, ימים אחר כך טלפנו אליי ובישרו לי שהמונולוג שלי ניצח, זכיתי בזוג כרטיסים".
בהמשך, שיתפה: "ביום המחזה, התלבשתי יפה, די פשוט, פעם הייתי פשוטה יותר, גינס ואיזו חולצה, לא ידעתי להתאפר אז, אז רק הרטבתי את שיערי , סירקתי אותו ויצאתי אל הדרך, יצאתי אל התאטרון. לא הצעתי לאף אחד לבוא איתי, כבר אז אהבתי נורא את הלבד ואני ממליצה גם לכם, מאזינים אהובים, לצאת לשוטט, לאכול או לצפות באיזה מחזה או סרט לבד. עליתי על האוטובוס וחצי שעה אחר כך כבר עמדתי מו תאטרון גשר, מימיני המזרקה שם במתחם נגה, מאחוריי בתי קפה המפונפנים, מזכירים קצת את אלו של המומנארט בפריז והנה אני הולכת אל הקופה, היו לי שני כרטסים. והרבה יותר תעוזה מזו שיש לי היום, אני זוכרת שלחתי את אחד הכרטיסים, ניגשתי לאיזה שישבה לבדה באחת מבתי הקפה, סיפרתי לה השיש לי כרטיס נוסף ובחינם ואם היא ספונטנית להכנס להצגה, היא נטלה אותו מידי בהתלהבות והזמינה חשבון, אפילו חייגה לבעלה ואמרה לו שתתעכב הערב. שמחתי".
מרסל הסבירה כי "אני אוהבת תיאטרון, שעתיים ישבתי שם וצפיתי באבגי ממחיז את זה, מספר לאט לקהל, איך רצח את אשתו בגלל אהבה נכזבת, לא מצמצתי. בסוף ידעתי, שעוד אשוב אל התיאטרון, ותדיר, ולא אחכה לאף מתנה, במקום לבזבז כסף על קפה אינטרנט מפוקפק, אחסוך ואלך אל התאטרון, מאז ועד לפני הקורונה לא חדלתי, פעם בחודש לפחות, להצגות ענקיות, שלאגרים, מחזות זמר וגם לפרינג' תיאטרון שוליים בסמטאות המדינה. בקורונה פסקו ההצגות וגם נכנסתי להיריון ועד לפני כמה ימים, כשהזמינה השחקנית יונית טובי לבית ציוני אמריקה, לצפות במחזה פיאף, על חייה של הזמרת אידית פיאף, יונית מגלמת אותה בצורה פנומנלית, עד לפני כמה ימים לא פקדתי את התיאטרון וכמה טוב שהלכתי".
וסיכמה: "גם הפעם לא מצמצתי, רציתי את פריז, רציתי אהבה חזקה כמו שהייתה בין אידית למרסל אהובה, רציתי לשיר, רציתי מרירות וגם קצת הרס עצמי, רציתי וויסקי, רציתי את כל מה שהתיאטרון יכל לתת לי. אז'ן דלקרואה כתב משפט נהדר על התיאטרון, שמעו: מהו תיאטרון? אחת העדויות הוודאיות ביותר על הצורך של האדם להביע מדי פעם את החזקים שברגשותיו. בהשתחוויה כולם עמדו ומחאו כפיים, היו כאלו שצעקו בראבו והדרן, גם אני הייתי ביניהם, הסתכלתי על הקהל, הרגשתי פרפרים גדולים מאוד בבטן וחשבתי לעצמי, לא יכלתי שלא לתהות, אולי אנחנו, הקהל השחקנים ואלו על הבמה צופים בנו? מי יודע. ומי בכלל יודע, משהו על החיים האלו. העיקר שלפעמים מביאים איתם זכיות קטנות ויפות שמשאירות זיכרון טוב וזרקור אחד וגדול, עליך".
